היום שאחרי מחרתיים

רבים וטובים ממני הפכו ודשו בקריירה המפוארת שהשאירו מאחוריהם שני ענקי הכדורגל הישראלי, ניר דוידוביץ' וואליד באדיר.

בהתאם לזאת, איני מוצא טעם להרחיב בנושא, למעט נקודה אחת – אני מניח ש-99% מאוהדי הכדורגל הישראלי, אשר לכל הפחות החלו זה מכבר את העשור השלישי לחיים, ימקמו את שני הענקים הללו כאחד מעשרת השחקנים הכי טובים בישראל אי פעם בעמדתם (כלומר ניר בין 10 השוערים וואליד בין 10 הקשרים האחוריים).

אני בכלל רוצה לדבר על טקסיות הפרישה.

לעניות דעתי, אין אנו יודעים להיפרד באופן הראוי מספורטאים שעם השנים נהפכו לנכסי צאן ברזל. אמנם ברמת קבוצות חל שיפור קל, אך ברמה הלאומית טורניר לאחיין יותר מעניין ממחווה לסמלים.

הצעתי היא קיום טורניר בין 4 הבאות, מעט לאחר סיום העונה הנוכחית: מכבי חיפה, הפועל ת"א, נבחרת ישראל והנבחרת האולימפית, עבורה זו יכולה להיות הכנה מצוינת לקראת אליפות אירופה.

כל קבוצה תשחק 3 משחקים וכל משחק יארך 30 דקות.

כרטיסים ימכרו במחיר סמלי וכל ההכנסות יתחלקו בין 2 הפורשים.

השתלבות במחלקת הנוער או בצוות המקצועי של הקבוצה הבוגרת הינה דבר טריטוריאלי ואין צורך להרחיב בנושא.

*

ניר וואליד, אתם שחקנים גדולים. אני אוהב אתכם ומריע לכם מלוא גרוני ומקלדתי – תודה!

4 מחשבות על “היום שאחרי מחרתיים

  1. יש בעיה עם משחקי ידידות, הם לא מעניינים אף אחד. יש רוויה ממשחקי כדורגל יום יומיים.
    לדעתי, פרידה במשחק אחרון כמו הפרידה שמתוכננת לניר היא מספקת. לגבי הנבחרת אמרת אתה- מעניין אותם הטורניר של האחיין בכל אופן בשנים האחרונות לא היה כלכך ממי להיפרד בנבחרת כי כולם פרשו בקצת טריקת דלת.

    • טריקת דלת? קייסי, בנאדו, נמני, חרזי, שלח, אבוקסיס, בנין…לא חסרים "כוכבים" שעזבו ברוח טובה.

  2. היי מתן,
    אתה צודק שצריך לדעת להיפרד מספורטאי, אבל פרידה מספורטאי כמו הספורט עצמו הוא חלק מהתרבות של הספורט ואולי של העם.
    זכיתי להיות בצרפת בזמן אליפות צרפת בשחייה שבה נבחרו השחיינים לאולימפיאדה. בסוף המשחה ל-50 מטר חתירה, בוא אלן בנארד, אם זיכרוני לא מטעה אותי, סיים שביעי (רק תבינו איזה עומק יש להם לצרפתים), הוא לקח מיקרופון והודיע על פרישה (הוא עוד קיבל כמחוואת כבוד להיות מחליף בנבחרת השליחים האולימפית אבל זה כבר היה די סתם). מה שכרה לאחר הודעתו בבריכה ובכל תחנות הטלויזיה בצרפתית זו היסטריה. הוא קיבל כבוד בבריכה מפוצצת עד אפס מקום, מה שטל ברודי או ברקוביץ' לא חלמו. זה נראה ספונטאני, למרות שאין אני בטוח בכך. לתחנות הטלויזיה עלו לשידור שחיינים, מאמנים ועוד אנשים שאני לא מכיר, אחרי זה הגיעו לאולפנים והתראיינו. ככה זה כשהמדינה היא מדינה עם תרבית ספורט. ראינו מה היה בארה"ב בשנות הפרישה של הד"ר או אבדול-ג'אבאר. ככה מתנהגים במדינה עם תרבות של ספורט. אני מניח שגם סקולס, פרגסון ובקהם יקבלו פרידה ראויה. הלואי גם בארץ. לא צריך טורניר מיוחד, או כל אירוע מיוחד אחר. צריך תרבות של ספורט, והכל יגיע בצורה הכי טובה שיש, שלא יראה מלאכותי. מגיעה להם פרידה הכי טיבעית, הכי ספונטאנית והכי מכובדת שיש.

  3. היי מתן,
    אני מסכים איתך לגמרי לגבי חוסר היכולת שלנו להיפרד כראוי, לפעמים.
    אני זוכר היטב את משחק הפרידה המרגש ממיקי ברקוביץ (כשהוא יצא משער 11 למעלה) ואת הפרידה האדירה מלאוון מרסר לשנייהם הלכתי. עד היום מחכה למשחק הפרידה (שלא יגיע מנדב הנפלד).
    כמו בדוגמא הזו, חבל מאד שלפעמים לא יודעים להיפרד כראוי. אני מניח שזה מאד תלוי באיך סיימת את הקשר עם ההנהלה.
    מבחינתי זה לא משנה אם זה משחק הוקרה, טורניר או הפקת סרט שיוקרן עבור הקהל – העיקר שלא לתת לסמל ללכת אל האופק מבלי פרידה ראויה.
    בכל מקרה, אני מבין חששות שלטורניר כמו שהצעת לא יגעו אנשים. אני דווקא חושב שיגיעו. אני אגיע…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s