(Hit them, LeBron(2 – חלק 1 מתוך 3

כנסו לעמוד הפייסבוק "הבלוג של מתן גילור", לחצו על like וקבלו עדכון על כל פרסום חדש.

או פשוט הירשמו בפינה השמאלית עליונה וקבלו עדכונים הישר לתיבת הדואר האלקטרוני.

*

הפוסט הזה הוא פוסט המשך לפוסט Hit them, LeBron ובהחלט תתכן חזרה על מספר נקודות שהועלו בפוסט הקודם.

***

פרק א' – "ההחלטה":

לקוראים אשר משום מה לא יודעים על מה מדובר, נתחיל ברקע בקצרה – בקיץ 2010, הודיע לברון ריימון ג'ימס שהוא "מתכוון לקחת את הכישרון שלי לסאות' ביץ ולהצטרף למיאמי היט." מעבר לביקורת על עצם ההחלטה עצמה (תכף מגיעים לזה, קצת סבלנות), נשמעה ביקורת נוקבת לגבי הדרך בה נמסרה ההודעה. ההודעה הועברה בשידור חי לאומה האמריקאית, תוך כדי מופע שחצנות של קינג ג'ימס, בו הוא מכריז קבל עם ועדה על מספר האליפויות הרב בו הטריו, הכולל גם את דווין וויד וכריס בוש, עתיד לזכות בשנים הקרובות.

אז בואו קודם נסגור את עניין "הדרך" – כן, מדובר על מופע שחצנות לא ראוי, וכן, היה עדיף אילו היה נמנע. אבל, לשנוא אדם ולנטור לו במשך שנים רק בכלל מסיבת עיתונאים מיותרת בגיל 25.5? מוגזם מאד. מצטער, אבל אני לא קונה זאת. מי שמתרץ את שנאתו לג'ימס בגלל אותה מסיבת עיתונאים משקר לעצמו במצח נחושה, כיוון שלא נוח לו להתמודד עם האמת שזה פשוט עלה תאנה לסיבות האמתיות.

לא זו גם זו, בספר משלי, פרק כ"ח, פסוק י"ג נכתב: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" ג'ימס מקפיד על שני חלקי המשפט. מאז הוא התמתן מאד בהתבטאויות שלו (נכון, מדי פעם הוא מצהיר שהיה יכול לקלוע 60 נקודות במשחק מסוים, אבל זה כעין וכאפס לעומת טקסטים כמו נאום הזכייה באליפות השניה), וכן הוא התנצל לא פעם ולא פעמיים על הדרך שבה נעשתה "ההחלטה" ועל הדברים שנאמרו. בהתאם לזאת, הגיע הזמן לשים את המשקעים בצד ולסלוח לו על מעידה חד פעמית. חוץ מזה שהוא הפסיק עם טקס הטלק השחצני וגם זה שווה משהו.

לעניות דעתי, הביקורת בנוגע למהלך נודפת חוסר אובייקטיביות. להלן מספר נקודות שיסבירו מדוע לדעתי הביקורת אינה עניינית ומדוע אני דוחה אותה מכל וכל:

  1. אותם אנשים שביקרו את ג'ימס ועדיין עושים זאת, יותר מ-3 שנים אחרי, תומכים מתחת לכל טור רענן בספורטאים שהמעשים שעשו או לפחות השמועות לגביהם קשים וגרועים בהרבה. אני אפילו לא מדבר על דברים שהם פשעים פליליים לכל דבר ועניין, אלא על שחקנים עבורם קללות גזעניות ו/או עבירות החורגות מגבולותיו הסבירים של המשחק הן דבר של מה בכך. השוואה בין התנהגות אותם ספורטאים, אשר אינם מקדשים כלל את רוח הספורט, לבין לברון ג'ימס מעמידות את האחרון באור מאד חיובי. ברם, כאשר עושים הפסקה של מספר ימים בין פרסום דעה שלילית עליו ובין פרסום דעה חיובית עליהם, ניתן לעצב דעת קהל אשר אינה נעשית בשום שכל.
  2. חלק מהביקורת הינה על כך שהגדולים באמת (מייקל ג'פרי ג'ורדן, ארווין "מג'יק" ג'ונסון ג'וניור ולארי ג'ו בירד, למשל) לא עברו קבוצות, אלא נשארו בקבוצה שבחרה אותם בדראפט משך כל הקריירה ואף-על-פי קשיים כאלה ואחרים לא עזבו אותה, אפילו שלחלקם (ע"ע מייקל ג'ורדן) לקח שנים ארוכות בכדי לגרום לממונים לגייס צוות מסייע ראוי, בכדי לזכות באליפות. התייחסותי לטענות:

א.      מותר לשחקן לעזוב קבוצה ולעבור לקבוצה אחרת בכדי לזכות בתארים. אין בכך טעם לפגם או "לוזריות" (בשיוך המושג הזה בהקשר של ג'ימס ניגע בהמשך). מישהו העלה על דעתו לבוא בטענות לכריסטיאנו רונאלדו על כך שעזב את ספורטינג ליסבון ועבר למנצ'סטר יונייטד? טוב, אז תגידו שלא מדובר על אותה הליגה. בסדר. אבל מה עם פרנק לאמפרד (בהחלט כוכב בצ'לסי ולא עוד שחקן משלים) שעזב את ווסטהאם יונייטד (דרך סוונסי) ועבר לצ'לסי? האם אי פעם נשמעה עליו ביקורת כזו? ברור שלא. ולמה? כי אין שום סיכוי לקבל צוות מסייע לאליפות בווסטהאם יונייטד. בואו ואגלה לכם סוד – גם בקליבלנד קאבלירס! וזה בדיוק ההבדל. בעוד גדולי כל הזמנים שנזכרו לעיל קיבלו צוותים מסייעים בדמות שחקני היכל התהילה ועוד סגלים מהטובים בליגה, לג'ימס לא היה שום סיכוי. רק כדי להבין כמה רחוק הוא לקח את חבורת חוטבי העצים ושואבי המים של קליבלנד, מספיק להסתכל על ההישגים פרה ופוסט עידן ג'ימס, לעומת הימים בהם שיחק בקבוצה. בעונה שלפני הגעתו, השיגה הקבוצה מאזן של 17-65 (21% הצלחה). במהלך השנים בהן שיחק בקבוצה מאזנה בליגה הרגילה היה 349-261 (57% הצלחה). עונתו הראשונה בליגה (בן 18 להזכירכם) היתה היחידה בה קליבלנד סיימו במאזן שלילי וגם הוא היה שיפור של 18 ניצחונות לעונה שחלפה. במהלך כהונתו בקבוצה, הגיע הקבוצה פעמיים לחצי גמר המזרח, פעם אחת לגמר המזרח ופעם אחת לגמר הליגה. כמו כן, השיגה הקבוצה בעונת 2008/2009 את המאזן הטוב בליגה (66-16) והטוב בתולדותיה. ומה קרה כאשר ג'ימס עזב? מאזן עלוב של 19-63 (23% הצלחה). לא זו בלבד שמדובר על 42 ניצחונות פחות מהעונה לפני, אלא באותה העונה נרשם רצף ההפסדים הגבוה בתולדות המועדון. כן, עד כדי כך היתה טראומטית העזיבה שלו.
חברות וחברים, הנתונים מדברים בעד עצמם – בקליבלנד פשוט לא היו שחקנים מספיק טובים לקחת אליפות ולא משנה מי היה משחק איתם.
רק בכדי לסבר את העין ובלי לפתוח דיון על גדולת זה לעומת זה, כאשר מייקל ג'ורדן עזב את שיקגו בולס, השוורים ירדו ממאזן של 57-25 למאזן של 55-27. כן-כן, כולה 2 ניצחונות הבדל ומקום שני במזרח. רבותי, זה צוות מסייע לאליפות (וזה עוד לפני שנזכיר שסקוטי פיפן נבחר ל-MVP של משחק האולסטאר באותה העונה).
אז אני מכיר את כל הספקולציות שבסופו של דבר או אם הוא היה מספיק טוב או אם היה מספיק אסרטיבי השחקנים הנכונים היו מגיעים, אבל זו ספקולציה בלבד. אמנם אין הכרח שמה שהיה הוא שיהיה, אבל בכל זאת העבר מראה שטבעת בקליבלנד לברון היה רואה רק בסלים.

ב.      בהמשך לסעיף א' לעיל, מה יותר יתרום למורשת של לברון ג'ימס: 2 (או יותר) אליפויות ו"נטישת" קליבלנד או אפס אליפויות והישארות במדי הפרשים? אפילו אם היה איכשהו מצליח לזכות בקליבלנד באליפות אחת, אין סיכוי שהיו זוכרים אותו כאחד מגדולי כל הזמנים. הלוא כאשר מייקל ג'ורדן נשאל לגבי ההשוואה בין קובי בראיינט ללברון ג'ימס הוא אמר שבשבילו 5 זה יותר מ-1 (כאשר הוא מתייחס למספר אליפויות בהם זכו השניים). רבותי, זה מה שההיסטוריה זוכרת – בעיקר תארים. אז נכון, זה שלביל ראסל יש 11 אליפויות לא אומר שהוא בהכרח יותר גדול ממייקל ג'ורדן, לו יש 6 "בלבד", אבל יש לתארים, בעיקר קבוצתיים וגם קצת אישיים, משקל רב, בעיקר ככל שהזיכרון לגבי האיכות פוחת ועוברים להסתמך על מספרים בלבד.

ג.        ואל תגרמו לי להתחיל לדבר בכלל על נאמנות. נו באמת, שחקנים שמשחקים מגיל 9 בקבוצות ברחבי העולם עוזבים לקבוצות גדולות יותר, גם באותה הליגה. קבוצות גדולות יותר אמרתי? ליריבה העירונית והשנואה המיתולוגית! למה שלבחור שהונחת במקום כלשהו, מבלי שאף אחד שאל אותו לדעתו, מבלי שגדל שם והרחק ממשפחתו, תהיה מחויבות כלשהי לקבוצה מעבר לחוזה? אל תתבלבלו. מרבית שחקני ה-NBA שנשארים בקבוצותיהם עושים זאת כי זה מה שטוב להם ולא כי הם חוששים שמא יראו בהם בוגדים.

ד.      לברון הצהיר לא פעם שהסיבה העיקרית לחבירה של הטריו במיאמי היתה תגובה לטריו של בוסטון. כלומר, זרעי הפורענות היו בכלל בחבירת הכוכבים בבוסטון והטריו של מיאמי רק הגיב. צריך לומר את האמת, יש הבדל בין המקרים. אין דין שחקנים בגילאי 25,26,28 במיאמי כדין שחקנים בגילאי 29,31,32 בבוסטון. כמו כן, אין דין מקומות 8,23,24 בבוסטון במדד היעילות ערב המעבר לקבוצה ובין מקומות 1,2,4 במיאמי. אבל אין זה משנה את העובדה שלטריו של מיאמי היה ברור שכדי להביס את הסלטיקס יש להם 2 אפשרויות: לחכות שנה-שנתיים או לאחד כוחות. גם אני הייתי בוחר בווילון מספר 2.

ה.      יכול להיות שהרגשתי מטעה אותי, אולם לפיה האנטגוניזם הגדול ביותר כלפי לברון ג'ימס מגיע מאוהדי לוס אנג'לס לייקרס (אני מודה שאינני מכיר אוהד של קליבנלד קאבלירס). לאוהדי האגמים פשוט קשה לקבל שלברון ג'ימס "גונב את ההצגה" לשחקן הנערץ עליהם ומקבע את מעמדו גבוה יותר בהיסטוריה עוד לפני גיל 30. אז נכון, סיכומים עושים בסוף הקריירה, אבל בואו ניגש למספרים: (רק נזכיר שבין השניים מבדילות שש וחצי שנים)
נתחיל מהדבר הכי חשוב – אליפויות: פה אין ספק שלבראיינט יש יותר. עם זאת, חשוב לזכור שבשלוש הראשונות הוא גילם תפקיד של שחקן משנה לצד השחקן הכי טוב בעולם או לפחות הכי דומיננטי בליגה באותם השנים, שאקיל "הדיזל" אוניל. רק בשתי האליפויות האחרונות זכה בראיינט בתואר ה-MVP של סדרת הגמר והן רשומות על שמו, בדיוק אותו מספר כמו לברון ג'ימס.
MVP של העונה הסדירה – קובי זכה בתואר פעם אחת, בעוד לברון עושה זאת 4 פעמים.
סטטיסטיקה אישית – בואו נציג את הטבלה הבאה לגבי ממוצע הקריירה של השניים עד לסיום עונת 2012/2013:

קריטריון

קובי בראיינט (1)

לברון ג'ימס (2)

נקודות

25.5

27.6

כדורים חוזרים

5.3

7.3

אסיסטים

4.8

6.9

חסימות

0.5

0.8

חטיפות

1.5

1.7

אחוזים מקו העונשין

83.8%

74.7%

אחוזים מהשלוש

33.6%

33.7%

אחוזים מהשדה

45.4%

49%

דקות

36.6

39.7

(1)     בפלייאוף, כמות הדקות של בראיינט עולה, אך למעט שיפור קל של 0.1 נקודות למשחק, שאר הקריטריונים נפגעים.

(2)     בפלייאוף, כמות הדקות של ג'ימס עולה ואיתה עולם גם הנקודות, החסימות והכדורים החוזרים, זאת כמעט ללא פגיעה בשאר הקריטריונים.

(3)     הטבלה מוטה לטובת בראיינט משתי סיבות: אמנם ג'ימס משחק יותר דקות בממוצע, אך זה נתון מטעה, כיוון שבעונות השיא בראיינט שיחק ממוצע דקות גבוה יותר מג'ימס; עבור שניהם, העונות הגרועות ביותר היו בתחילת הקריירה. הואיל וג'ימס שיחק פחות עונות, השפעתן על הממוצעים שלו גדולה יותר.

(4)     כאשר מסתכלים על המספרים בטבלה לעיל, באמת קשה מאד להכריע. אמנם ג'ימס עדיף בנקודות, כדורים חוזרים, אסיסטים, חסימות, חטיפות, אחוזים מהשלוש ואחוזים מהשדה, אבל לבראיינט אחוזים טובים יותר מהקו…

יודגש כי ההשוואה הזו אינה באה להראות שג'ימס שחקן טוב או גדול מבראיינט, אלא להסביר מדוע אוהדי הלייקרס שונאים את השחקן, שבהיבט היסטורי עלול להעפיל על מי שמוצג על-ידם כיורשו של מייקל ג'ורדן.

עכשיו, איך כל זה קשור לעניינינו ולעניין "ההחלטה"? הקשר הוא שאוהדי הלייקרס, שטוענים שג'ימס לעולם לא יהיה גדול כמו בראיינט, בשל מעבר הקבוצה, שוכחים ששלושה מתוך חמשת ואולי אף מתוך ארבעת הסנטרים הגדולים בכל הזמנים, אלה ששמם נחקק באותיות של קידוש לבנה בספר דברי הימים של לוס אנג'לס לייקרס, עברו אליה מקבוצות אחרות. אם אוהדי הלייקרס זוקפים לחובתו של ג'ימס את עניין מעבר הקבוצה, חזקה שהם צריכים לזקוף זאת גם לחובת ווילט צ'מברליין, קארים עבדול ג'אבר (שאמנם זכו באליפות בודדת לפני כן בקבוצה אחרת, אך כדי להגדיל את מאזנם עברו לעיר המלאכים) ושאקיל אוניל. מעניין מאד שמעולם לא יצא לי לשמוע אוהד לייקרס מפחית מגדולתם של השלושה, בשל מעברם ללוס אנג'לס. וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על מה שקרה בקיץ 2012. אם עד אז היו שלישיות כוכבים מושמצות, אזי שהלייקרס העלו זו לדרגת אמנות ויצרו הרכב של לא פחות מ-4 סופרסטארס. האם שמעתם ביקורת על כך מאוהדיה? חס ושלום. שמעתם רק דיבורים על אליפות, שהתחלפו בתקוות לכניסה לפלייאוף לקראת קו הסיום של העונה. מישהו אמר צביעות?

ו.        בואו נשים בצד את הפן הספורטיבי ונדבר על הפן האנושי. בסופו של דבר, כולנו רוצים להיות מאושרים. כולנו רוצים ליהנות מהחיים. מעבר לעיר שוקקת חיים עם מזג אוויר ידידותי יותר הוא לגיטימי. מעבר לשחק עם חברים הוא סופר לגיטימי. אני יכול לספר שבאופן אישי אני ותרתי על תנאי שכר ונלוות טובים יותר כדי לעבוד במקום בו אני יותר נהנה מהעבודה, מהקולגות ומהמיקום. לא שצריך לדאוג לחשבון הבנק של לברון ג'ימס, אבל הוא אפילו ויתר על לא מעט כסף לשם המעבר.

12 מחשבות על “(Hit them, LeBron(2 – חלק 1 מתוך 3

  1. יקירי, כתבת המון כאן, אבל אני חושב שאתה לא בכיוון. הסיבה היחידה שאנשים שנאו את לברון היא כי הוא שבר את הלב לתושבי קליבלנד בשידור חי מחוף לחוף. קליבלנד היא מדינה אומללה בהישגי ספורט, ולברון היה המשיח המקומי. אם היה מודיע קודם לקבוצה ולאוהדים שהוא עוזב, מסביר יפה שהוא נתן להנהלת קליבלנד מספיק הזדמנויות להרכיב קבוצה לאליפות, ושהוא חושב שבמקום אחר יש לו סיכוי יותר טוב, ואחר כך חותם במיאמי – לא רק שלא היו שונאים אותו, היו נותנים לו את ברכת הדרך. הוא הפך לשנוא אמריקה אך ורק בגלל השידור החי הזה – שפתאום הבינו שהוא שיקר להם והשאיר את כולם בערפל עד הרגע האחרון כדי שיהיה רייטינג גבוה ל"החלטה". וזה קרה בין-לילה. מספורטאי נערץ לספורטאי שנוא. אין שום קשר לשום דבר אחר. מה שקרה לאחר מכן (מסיבת העיתונאים השחצנית של ה"ביג 3" במיאמי) רק החריף את העניין, ואמריקה כולה התאחדה לשנוא את מיאמי, וחגגה עם דאלאס את האליפות בסוף העונה ההיא.
    לשם השוואה, קח ספורטאי עם סיפור דומה מאוד – שאקיל אוניל – גם הוא היה אחד השחקנים הדומיננטים בליגה, גם הוא הגיע עם אורלנדו רק עד לגמר והובס שם, גם הוא החליט שהוא רוצה לחפש את האליפות הראשונה בקבוצה אחרת. רק שהוא לא זילזל באוהדי אורלנדו, לא שיקר להם עד הרגע האחרון ולא שבר להם את הלב בשידור חי מחוף לחוף.

    • אני אגיד לך כך – אנשים שונים מוצאים סיבות שונות. כל מה שכתוב (בחלק הזה וגם בחלקים 2 ו-3 שיפורסמו בימים הקרובים) לגבי הסיבות לשנאה, אלה דברים שאנשים העלו באזני או בתגובות באינטרנט. לא המצאתי שום סיבה בעצמי.
      רק כדי לסבר את העין, נתתי ל-2 אנשים שונים לקרוא את המאמר המלא לפני הפרסום. שניהם אמרו לי שהחלק הזה של מסיבת העיתונאים והעזיבה של קליבלנד (לרבות הדבר בה הדברים נעשו) כבר לא אקטואלי ולא יכול להיות שזה עדיין מזיז למישהו, ולכן הם המליצו לי להסיר את החלק הזה מהמאמר. אני שמח שלא שמעתי בעצתם, כיוון שכנראה שיש אנשים שזה עדיין מזיז להם 😉
      מקווה לתגובתך גם על החלקים הבאים 🙂

      • אנשים נוטים לשכתב את ההסטוריה, אפילו את זו הפרטית שלהם. אני עכבר NBA רציני, מהרציניים שתפגוש בחייך. אני זוכר היטב שלברון היה מוערך ונערץ עד אותו שידור חי של "ההחלטה". הוא הביא את חבורת הנגרים של קליבלנד לגמר במו ידיו, תוך תצוגות בלתי נשכחות, והוא קיבל על כך את כל הקרדיט. הוא היה מוערך גם כאישיות מחוץ למגרש, ולא רק על המגרש. הוא היה אליל. והוא הלך והשתפר משנה לשנה, וכולם רק חיכו לאליפות הראשונה שתהפוך אותו ללגיטימי כמו ג'ורדן. אנשים פשוט שכחו את זה. השידור החי ההוא ריסק לו את כל התדמית בין-לילה. הוא השאיר את אמריקה בהלם, ואמריקה התעצבנה. ומאז כולם מחפשים כל מיני תרוצים כדי להסביר את הסלידה שלהם ממנו – שהוא שחצן, שהוא לא קלאץ' פלייר כמו קובי, ועוד. זה הכל בא אחר כך. זה לא היה קודם. אתה יכול להביא לי דעות של עשרות אנשים, אבל זה לא רלוונטי, כי אני זוכר הכל היטב. הכל השתנה ביום של השידור החי ההוא. אני זוכר היטב את כל מה שהפרשנים בארה"ב כתבו, כולם כתבו שההחלטה שלו היתה לגיטימית והגיונית, ורק הצורה שבה עשה את זה צורמת. הכל התחיל משם.

  2. מתן,
    1. אם אתה רוצה להזכיר את פניני, תזכיר אותו. אבל אם אתה משווה את פניני ללברון, אז או שאתה עושה כבוד גדול לפניני או מוריד מערכו של לברון. אלו גם עיניינים שונים. יש דברים שהם לא חוקיים אבל כן קוראים (פניני) ויש דברים שחוקיים אבל לא נראים טוב (לברון), ועדיין, אכן, מודה ועוזב…
    2. אתה משווה את לברון לג'ורדן, בירד, ומג'יק שהיה להם סיכוי גדול לזכות. תשווה אותו לרג'י. אני בטוח שאם רצה, היה יכול למצוא קבוצה שרצה לאליפות. כלומר, אפשר למצוא דוגמאות לשני הכיוונים. לחילופין אפשר גם לקחת את בארקלי שלא הצליח למרות המעבר, אבל את הניסיון בקבוצה אחרת עשה לאחר שהפך עולמות בפילדלפיה. גם קארל מלון מול סטוקטון הן דוגמאות. מה שאני בא לומר, ששום השוואה לא תהייה שלמה. מה שלי היה חסר זה לא המעבר עצמו, כי אם הדרך (לא רק הראיון) כי אם חוסר האסקטיביות בדרישות להנהלה לבנות קבוצה (מה שנראה על פניו לפחות, מה היה בחדרים לא יודע, כך שזה קצת ספקולטיבי).
    3. לא ניתן להשוות קבוצות כדורגל/כדורסל בעולם ל-NBA. השיטה ב-NBA מאפשרת לבנות קבוצה באמצעות הדראפט, הטריידים פלוס בחירות דראפט. ואחרי כל זאת, אני מסכים שקל יותר להביא משהו ל-LA או מיאמי מאשר לקליבלנד. אני גם חושב שיש פה בעיית אסרטיביות של לברון. מג'יק ומיקל דרשו לבנות קבוצות (למג'יק היה קל יותר), לברון ביקש – סליחה על חזרה על הפואנטה מסעיף 2.
    4. לשים את פיפן כמישהו מהיכל התהילה זו הטייה. כאשר הוא הגיע הוא היה חתול בשק, שרק עכברי כדורסל רציניים ידעו מיהו החתול הזה. זה שהוא התפתח למי שהתפתח זו ידיעה בדיאבד, ואני לא בטוח שהיה מתפתח כך לא לצד מיקל (אבל זו ספקולציה).
    5. על לברון היתה ביקורת מאוד גדולה שהוא שובק ברגעים החשובים. אני חושב שבאליפות האחרונה הוא התחיל להשתחרר מזה, ואם יעשה זאת גם השנה, אז ה"כתם" כנראה ידהה מאוד אם לא ירד סופית.
    6. אני חושב שההשוואה לקובי די מיותרת. אין בכלל מקום להשוואה, ואוהדי קובי נאחזים בציפורניים באנקדוטות שלא מחזיקות מים, ואני אומר זאת לא כאוהד לברון, ואף רחוק מכך. עדיין, הוא רמה בפני עצמה יחסית לקובי במבחן הזמן.
    7. אהבתי את הפוסט…

    • איציק, תודה על התגובה:
      1. לא כיוונתי לפניני ספציפית, אבל אם כבר פתחת את זה, אז:
      א. איפה קראת מה אני חושב לגבי פניני ואיך יש לנהוג כלפיו?
      ב. יש הדבל בין אדם שבאמת מבין שהוא יצא טמבל רציני לבין אדם שאם לא היו מצלמות כנראה שהיה חוזר על החטא ובעצם התנצל יותר על כך שנתפס מאשר על המעשה.
      אבל עזוב אני פניני, הוא לא האישו פה.
      2. א. עכשיו תגיד לי אתה, מי יירשם גבוה יותר בדברי הימים של ה-NBA: מילר, מלון (שדווקא כן עבר ללייקרס לזכות באליפות), בארקלי או ג'ימס? גם אתה כבר יודע את התשובה. הטבעות פה משחקות תפקיד חשוב.
      2. ב. בוא אתזכר אותך. הוא בא בדרישות ואז הביאו לו את שאק המזדקן כדי שיעצור את הווארד ואת מו וויליאמס. אבל פה זה נגמר. זה הטופ שקליבלנד מסוגלים. יכול להיות שאם הוא היה יותר אסרטיבי הוא היה מקבל את וויד ובוש בקליבלנד, אבל אני בספר גדול לגבי זה.
      4. גם אם נשים את פיפן בצד אין מה להשוות באיכות הצוות המסייע.
      5. נא לשמור את הדיון הזה למחר. החלק השני של המאמר נוגע בדיוק בזה.
      7. מקווה לא לקלקל לך בחלקים הבאים 🙂

      • מתן,
        2. א. I. בדיוק בגלל זה כתבתי מלון מול סטוקטון, כיוון שאחד עזב והשני לא.
        2. א. II. הוא לפניהם ברשימה לא רק בגלל הטבעת כי אם הוא פשוט טוב יותר מהם. לא יותר מהנה אך בודאי שיותר טוב.
        2. ב. I. זו הנקודה, לדעתי לג'ורדן (כשאני כותב לדעתי זה ספקולטיבי מחושב 🙂 ) לא היו מביאם שאקיל מזדקן (אולי כגיבוי), היו מביאים לו את וויד ובוש. ואולי לא היו מביאים לו, הם היו באים לבד, גם לקליבלנד.
        2. ב. II. אין לי, אבל כיוון שיש סעיף I. אז שמתי גם II. 🙂
        4. גם גראנט, סטוקטון, קאר, לונגלי, וכול השאר פרט לרודמאן לא היו גדולים לפני שהגיעו. הם הפכו לגדולים סביבו. אולי היו מצליחים גם ללא ג'ורדן, אבל לומר שהביאו לו כוכבים זה ממש לא מדויק. אף אחד מהם בראשית דרכו לא היה ברמה של ורז'או בתקופת לברון, שהיה כבר שחקן סולידי, וכזה נשאר, לא מעבר לכך.
        5. שמרתי 🙂
        7. ליתר ביטחון אשתדל לא לאכול בזמן הקריאה 😉

        • איציק, הנתונים מדברים בעד עצמם. לג'ימס היה צוות מסייע של 19 ניצחונות בעונה ולג'ורדן של 55 ניצחונות בעונה. כל דבר מעבר לזה לגבי הצוות המסייע יישאר בגדר ספקולציה בלבד לעולמי עולמיא. (יודגש כי הדיון הוא סביב הצוות המסייע ואיני בא להשוות בין גי'מס לג'ורדן ולו לרגע אחד).

          • אני מקווה שאתה לא משווה כי אין מקום להשוואה, לפחות בינתיים. מה שאמרתי זה לא שלג'ורדן לא היה צוות מסייע, כי אם לא היה לו כזה מראש. הם לא היו שמות גדולים. הם גדלו עם התפקיד. חלק זה בגלל הכישרון שלהם וחלק זה בגלל מה שג'ורדן הוציא מהם אקסטרה. אני לא יודע מה עם לברון והאים הוא יודע להוציא מאנשים אקסטרה ולהם אין את זה או שיש גם לו חלק בזה. לעולם לא נדע זאת. רק שוב אדגיש. הצוות המסייע של ג'ורדן היה אפור כשהגיע לשיקגו ולא היו מסומנים כהיכל התהילה כשהגיעו. הם היכל התהילה רק בסוף, א-פוסטריורי.

  3. פינגבק: (Hit them, LeBron(2 – חלק 2 מתוך 3 | הבלוג של מתן גילור

  4. פינגבק: (Hit them, LeBron(2 – חלק 3 מתוך 3 | הבלוג של מתן גילור

  5. פינגבק: Hit them, LeBron (3) | הבלוג של מתן גילור

  6. פינגבק: (Hit them, Lebron (4 – הבלוג של מתן גילור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s