(Hit them, LeBron (3

היכנסו לעמוד הפייסבוק "הבלוג של מתן גילור", לחצו על like וקבלו עדכון על כל פרסום חדש. אפשר גם בטוויטר https://twitter.com/matangilorblog.

או פשוט הירשמו בפינה השמאלית עליונה וקבלו עדכונים הישר לתיבת הדואר האלקטרוני.

***

הקדמה

אחרי האליפות הראשונה בה זכה לברון ג'יימס, כתבתי את החלק הראשון שעסק ברצון ליהנות מהשחקן הזה.

אחרי האליפות השניה שלו, כתבתי על ה"החלטה",

הווינריות והתפקוד במעמדים גדולים

והסגנון, הסמים והמקום בהיסטוריה לאותה העת.

כשהחל הפלייאוף הנוכחי, ישבתי לכתוב את החלק השלישי בטרילוגיה, מתוך מחשבה שאם לברון ג'יימס יזכה בעוד אליפות, אפרסם זאת לאחריה, ואם לאו, אפרסם אחרי האליפות השלישית, כשזו תגיע, ואם לא תגיע לעולם, בשלהי הקריירה שלו.

אז מה בכל זאת גרם לי לפרסם את המאמר כעת? היו מספר גורמים. ראשית, אני חושב שהשטנה ללברון ג'יימס חצתה מזמן את גבולות הטעם הטוב. נכון, היה עדיף אילו לקליבלנד היה תא שיגור שמשגר את ג'יימס הישר מקו החוץ של המגרש אל מחוץ לאולם, כיוון שעל פניו נראה כי על המגרש ומחוץ לאולם יש לו את האופי הראוי – כמו לכל אדם יתרונות וחסרונות, אך בסך הכל אישיות מניחה את הדעת, בלשון המעטה. הבעיה היא מה שקורה בין קו החוץ ליציאה מהאולם, בדגש על הרגעים בהם ג'יימס פותח את הפה. לדעתי, ההתבטאויות שלו גורמות לאנשים לכזו איבה, שהם מחפשים במשחקו פגמים לא עם זכוכית מגדלת, אלא עם מיקרוסקופ. לתחושתי, מוצבים לו סטנדרטים שלא הוצבו לשום ספורטאי קבוצתי אחר. בישראל, כל הנושא קיבל משנה תוקף, הואיל ומדובר, בין היתר, על "אחד משלנו", דיוויד בלאט. תוסיפו לזה את עידן הרשתות החברתיות והאופן בו שנאה מתפשטת בהן כמו שריפה בשדה קוצים ותגיעו לרמת שנאה, שלעניות דעתי עושה ללברון עוול גדול. רמת שנאה שבדך כלל אנחנו שומרים לפוליטיקאים. כן – עד כדי כך! עצם בחירתו לפרנצ'ייז קטן לא פגע בו רק בפן ההישגי, אלא לא הציב מאחוריו עדת מגנים. אם למשל היה משחק בבוסטון, כל האלפים שאוהדים אותם בישראל היו נעמדים על הרגליים האחוריות והתדמית שלו היתה קצת יותר טובה. בקיצור, בשל התנהלותו על הקווים ומול התקשורת, הביקורת המקצועית עליו, לא פעם, איננה עניינית. הטיב מכל לנסח זאת מארק גונס (ESPN): "אם לברון היה הולך על מים, יהיו אנשים שיגידו 'תראו מה זה! לברון לא יודע לשחות.'"

שנית, הגמר האחרון היה משהו באמת יוצא דופן. אני לא בא להשוות לשחקן זה או אחר, אבל זה בהחלט היה גמר היסטורי ברמה שלא רואים כל עונה. אולי פעם בעשור וגם זה בספק. גמר שהקטגורים מצביעים בו בעיקר על אחוזי קליעה נמוכים, תוך התעלמות מהנסיבות, לרבות העובדה ששאר הקבוצה קלעה פחות טוב, כלומר לא היתה אופציה טובה יותר.

כל אדם חובב ספורט מתחבר לספורטאים אחרים וברמות שונות. אי אפשר תמיד לשים את האצבע על הסיבה המדויקת או להסבירה במילים. זה יכול להיות משהו בשפת הגוף, בסגנון, בדיבור, בדרך שעבר עד לשיא וכיו"ב. מלכתחילה חשתי חיבור ואמפתיה ללברון, אבל בעונות האחרונות, ככל שהשנאה אליו מתגברת, מסיבה שאינה ברורה, אני מרגיש מעין צורך לגונן עליו מעט (כאילו שהוא בכלל זקוק לזה). לאור זאת, החלטתי להוציא לאור, מוקדם מהרצוי, את המאמר להלן.

בשני המאמרים הראשונים, ניסיתי להסביר כמה לברון הוא שחקן היסטורי. היום כבר אין בכך צורך. כל בר דעת שאינו מונע משנאה עיוורת, מכיר בכך. כפי שתראו בפרק הפרשנים להלן, יש כאלה שמדרגים אותו קצת יותר גבוה ממני וחלק שקצת יותר נמוך, תנו או קחו 2-3 מקומות, אבל הרוב הגדול מכיר בכך שמדובר על אחד מגדולי כל הזמנים, כבר טרם מלאו לו 31 שנים, ומדרג אותו בעשירייה הראשונה. הואיל ומעכשיו זה עניין של 2 מקומות למעלה או למטה, לעיתוי הפרסום יש פחות משמעות. עוד אליפות תשפיע, אבל לא בצורה אקוטית.

מניח שכשהקריירה שלו תסתיים, יגיע מאמר נוסף.

טוב, די כבר עם כל בלבולי השכל – מאמר ארוך לפנינו, אז בואו נצא לדרך.

תבלו.

***

פרק א' – גמרים

בין השנים 1957-1966 הגיע ביל ראסל ל-10 הופעות רצופות בגמר ה-NBA. מאז – משך כמעט יובל – אף שחקן לא הצליח לעבור את המספר 4. עד שנת 2015 ועד לברון ג'יימס (וג'יימס ג'ונס), אשר רשם הופעה חמישית רצופה בגמר ה-NBA. לא זו בלבד, אלא שהוא היחיד שעשה זאת בשתי קבוצות שונות. כלומר, הוא לא נשען על שושלת מוצלחת בלבד, אלא עבר לקבוצת לוטורי ואיתה המשיך את הרצף. זאת ועוד, הדבר מבוצע לראשונה מאז שלפלייאוף מעפילות 16 קבוצות, כלומר לראשונה במתכונת הנוכחית ובעידן המודרני של הכדורסל.

לא זו גם זו, היסודות לדבר מונחים כבר במהלך העונה הסדירה. מאז עונת 2007/2008, משך 7 עונות רצופות, הקבוצות בהן שיחק לברון ג'יימס סיימו במקומות 1-2 במזרח. הווה אומר, שלכל היותר נדרשה סדרה בודדת ללא יתרון ביתיות – ככה חברות וחברים, קל יותר להגיע לגמר. רוצים להרחיב גם למקום ה-3 במזרח? תצטרכו להרחיק עד עונת 2005/2006 – כלומר לפני 10 עונות – כדי למצוא אותו מסיים במקום הרביעי. מעבר לשתי העונות הראשונות בליגה, קרי החל מגיל 20, לא זו בלבד שלברון ג'יימס מעפיל כל עונה לפלייאוף, אלא שכל עונה הוא עושה זאת עם יתרון ביתיות.

אפשר לספר סיפורים מפה ועד אקרון על המזרח החלש, איחוד כוכבים, פרישות, פציעות של יריבים ומה לא. העובדות הן שהוא עשה זאת ואחרים לאו. כל השאר זו ספקולציה. הרי לא באמת ייתכן שהנסיבות המתאימות שררו לראשונה – מדובר פה על ליגת כדורסל ולא על תנועת גרמי שמים. ג'יימס, למרות שחורשי רעה מנסים לערער על יכולתו ברגעים הגדולים, מוכיח שוב שהוא עשוי מהחומר ממנו עשויים הגדולים באמת. החומר ממנו עשויות אגדות.

אם חשבתם שאני הולך לברוח מהמאזן באותם גמרים, אתם טועים טעות מרה. ג'יימס עומד על מאזן לא מחמיא של 2 ניצחונות ו-4 הפסדים ב-6 הגמרים, בהם נטל חלק. יש פתגם שאומר שמי שחושב שזכייה במדליית כסף היא הפסד של מדליית זהב, מעולם לא זכה במדליית כסף. אז ללברון אכן יש יותר הפסדים מניצחונות בגמר, אבל יש לו 2 מדליות זהב ו-4 מדליות כסף. הגעה לגמר היא דבר חיובי ולא שלילי. האם עדיפה אליפות אחד על 10 הופעות בגמר? יתכן שכן. אבל גם בהחלט ייתכן שעדיף מאזן כמו של ג'רי ווסט, הכולל אליפות ועוד 8 מדליות כסף, על פני חאקים אלג'ואן עם 2 מדליות זהב ומדלית כסף אחת. כך שאפילו אם ג'יימס לא ייקח עוד אליפות אחת, אבל יסיים עם 8-10 מדליות בסה"כ, כשמתוכן 6-8 בצבע כסף, זה יהיה עדיף על פני שחקנים שזכו ב-3 אליפויות ב-3, 4 או 5 גמרים. גמר NBA הוא השיג אדיר. צריך להיות מאד יצירתי כדי להציג הגעה לגמר שלא הסתיימה באליפות כמאורע שלילי בקריירה של של שחקן.

*

פרק ב' – קולע

אלא אם תתרחש ירידה דרסטית ברמה שטרם נראתה אצל שחקן כדוגמתו או אלא אם תתרחש פציעה שתגמור לו את הקריירה בשנים הקרובות, לברון ג'יימס עתיד לסיים את הקריירה כאחד מחמשת השחקנים שקלעו הכי הרבה נקודות בכל הזמנים, וכן, ייתכן גם, כאחד מחמשת השחקנים בעלי ממוצע הנקודות הגבוה ביותר.

לא מן הנמנע שיסיים כשחקן שקלע בספרות כפולות הכי הרבה משחקים רצופים.

לא זו גם זו, משלב מוקדם מאד בקריירה, כל נקודה שקולע – הוא השחקן הצעיר ביותר לקלוע אותה.

בהתחלה אמרו שאלה רק המהירות והניתור ולאחר מכן הכוח, אך ג'יימס בשלו. מוסיף כל פעם עוד אספקט למשחק. פעם זו קליעה מעבר לקשת השלוש (שלמרות כל מה שאומרים עליה, למעט השנה הראשונה, לא ירד מ-30% ועומד על ממוצע קריירה של יותר מ-1/3, כלומר אפקטיבי של מעל ל-50% – טוב בכללי ומצוין לפורוורד), פעם זה פייד-אווי ופעם זה משחק עם הגב לסל בתוך הצבע.

לברון ג'יימס הגיע לראשונה לפלייאוף כבר בעונתו השלישית ומאז לא חדל. לדבר חסרון גדול – הואיל ולא הגיע לקבוצה משופעת בכוכבים, לשוק קטן ולפרנצ'ייז לא נוצץ, הדבר גזר עליו לחפש את תואר האליפות הנכסף בשדות זרים ולדעת מי שמחפש לקטרג עליו פגע במורשת שלו. בהחלט ייתכן שאם היה מעפיל לפלייאוף בשלב מאוחר יותר בקריירה או לא ברציפות, היה ניתן לבנות את הקבוצה עם בחירות דראפט עדיפות, לרבות מסחר בהן, ולייצר קונטנדרית. לעומת זאת, לדבר גם יתרון גדול, שכן לג'יימס סיכוי סביר מאד לפרוש כמלך הסלים של הפלייאוף בכל הזמנים. עוד 3-4 העפלות לפלייאוף אמורות להספיק לשם כך ונוכח עוצמתה של קליבלנד וגילאי שחקני המפתח שלה, הדבר אפשרי בהחלט. כמו כן, בשלושת המשחקים האחרונים של גמר 2015 הוא קלע כמות מצטברת של 123 נקודות – שיא כל הזמנים.

בנוסף, כל תרחיש בו לא יפרוש כמלך הסלים ההיסטורי של משחק האול-סטאר, אינו סביר בעליל.

*

פרק ג' – מוסר

ביום 24 בפברואר 2015, בניצחון החוץ של קליבלנד בדטרויט, מסר לברון ג'יימס לקווין לאב את האסיסט מספר 6,136 בקריירה ובכך הפך לשחקן שמסר הכי הרבה אסיסטים בהיסטוריה של ה-NBA בעמדות 3-5, קרי עמדות הפורוורד והסנטר.

ביום 10 במרץ 2015, בניצחון החוץ של קליבלנד בדאלאס, מסר לברון ג'יימס לג'יימס ג'ונס את האסיסט מספר 4,207 במדי קליבלנד קבאלירס ובכך הפך לשחקן שמסר הכי הרבה אסיסטים בהיסטוריה של הקבוצה. זאת למרות שיש נטייה לשחקנים בעמדת הרכז למסור יותר וכן למרות שאת שיא הקרירה – גילאי 26-29 – העביר בקבוצה אחרת.
ביום 8 במאי 2015, בהפסד החוץ של קליבלנד בשיקגו במשחק השלישי בסדרת חצי גמר המזרח, העפיל לברון ג'יימס למקום הרביעי בטבלת מוסרי האסיסטים בפלייאוף, אחרי שלושה מגדולי המוסרים בכל הזמנים: ארווין (מג'יק) ג'ונסון, ג'ון סטוקטון וג'ייסון קיד.

יש שיאי NBA שככל הנראה לא ישברו. סך הנקודות בקריירה (עונה רגילה) של קארים עבדול ג'אבר, 100 נקודות במשחק של ווילט צ'מברליין והפסד בודד במשחקי הדחה של ביל ראסל. תחת הנחה שלברון ג'יימס לא יעבור איזו פציעה קשה שתגמור לו את הקריירה בשנים הקרובות ותחת ההנחה הדי סבירה – לאור השינוי בסגנון המשחק – שככל שהוא יהיה פחות אפקטיבי בייצור נקודות ולקיחת כדורים חוזרים הוא ישחק יותר בחוץ וימסור יותר, גם לברון ג'יימס יחזיק בשיא בלתי שביר של אסיסטים לשחקן שאינו גארד (וכן, זה שיא פחות "אבסולוטי" מהשיאים שצוינו לעיל, אך לא פחות מרשים).

אבל המספרים לא מספרים פה את כל הסיפור. יש עוד מספר נקודות ששווה להתעכב עליהן:

  1. רוב השחקנים עם היכולת של ג'יימס לייצר נקודות או בכלל כוכבי על שיצור הנקודות הוא נקודת החוזק שלהם, העדיפו בעיקר לשים דגש על נושא זה. נכון, עבור חלק משחקני הפנים יש את עניין הכדורים החוזרים, אבל זה הרבה יותר אגבי למשחק מאשר אסיסטים. הדבר מראה כמה ג'יימס הוא שחקן קבוצתי. כמה חשוב לו להכניס גם את חבריו למשחק וכמה הצלחת הקבוצה חשובה לו לא פחות מהסטטיסטיקה האישית.
  2. הסעיף השני – וזה מתחבר לסעיף הראשון – מדבר על איכות האסיסטים. ג'יימס מוסר כמות גדולה מאד – יחסית לכמות האסיסטים שלו – של אסיסטים "מסובכים" (עניין של תחושה). היתרון – הואיל ואותם אסיסטים אינם צפויים, אם המסירה הושלמה, הסיכוי שלהם להוביל לסל גבוה יותר. החיסרון – הסיכוי שלהם להגיע ליעד נמוך יותר. הווה אומר שג'יימס לוקח את הסיכון לאיבוד כדור שירשם על שמו, כדי שלמקבל הכדור תהיה אפשרות טובה יותר לקלוע סל שירשם על שם הקולע. שוב – הצלחת הקבוצה קודמת לכל.
  3. מעבר לראיית המשחק הנדירה ולנכונות למסור, הדבר שהופך את ג'יימס לכזה מוסר ענק הוא היכולת הנדירה שלו לקבץ את ההגנה בחדירות או בפוסט-אפ ואז להוציא כדור לקלעים. ספק אם היה שחקן שניחן בשתי האפשרויות הללו גם יחדיו בכזו רמה גבוהה.
  4. גם אם מבחינה מספרית ג'יימס לא יהיה בין 10 השחקנים עם הכי הרבה אסיסטים בכל הזמנים (והוא יהיה), הוא עדיין יחשב כאחד מגדולי המוסרים. כי כששחקן בעמדה כזו ועם יכולת כזו לייצר נקודות מצליח להגיע לכאלה מספרים, זה אומר דרשני.

*

פרק ד' – מגוון

לברון ג'יימס הוא מהשחקנים המגוונים שידע המשחק, אם לא המגוון שבהם. הוא אחד משלושת השחקנים היחידים שסיימו את עונת הרוקי עם ממוצע שלא פחת  מ-20 נקודות, 5 כדורים חוזרים ו-5 אסיסטים למשחק. טרם מלאו לו 31 אביבים, הוא כבר מחזיק בשיא ה-NBA למשחקי פלייאוף של 30 נקודות, 5 כדורים חוזרים ו-5 אסיסטים. הוא גם אחד מ-5 השחקנים היחיד בהיסטוריה של הליגה שהשיגו טריפל-דאבל במשחק אליפות. כמו כן, בפלייאוף האחרון, בגמר המזרח, סיים משחק עם 37 נקודות, 18 כדורים חוזרים ו-13 אסיסטים. מספרים שאיש לפניו לא השיג במסגרת הפלייאוף. וגם את סדרת הגמר סיים עם ממוצע של 36 נקודות, 13 כדורים חוזרים ו-9 אסיסטים למשחק, נתונים שטרם נרשמו בסדרת גמר. לזאת אפשר לצרף כמות פסיכית של פעמים בהם הוביל את קבוצתו ב-3 הקטגוריות הנ"ל. יותר מכל אחד אחר בעידן המודרני של המשחק. בנוסף, זולת מג'יק ג'ונסון, הוא השחקן שהשיג הכי הרבה טריפל-דאבל בפלייאוף, בהיסטוריה של ה-NBA. לברון ג'יימס הוא השחקן היחיד אי פעם לסיים סדרת גמר כשחקן המוביל בנקודות, בכדורים חוזרים ובאסיסטים, בשתי הקבוצות גם יחד.

יבואו המלעיזים ויאמרו: "זו לא חוכמה. הרי הוא כל הזמן מחזיק בכדור, אז וודאי שיגיע לכאלה מספרים. לא מעט שחקנים אחרים שהיו מחזיקים בכדור כמוהו היו מגיעים לכך."

אז בואו נהדוף את הטענה:

נקודות – אם היה מדובר רק על כמות הזריקות, דיינו. ברם, מה שמשפיע הם האחוזים. האחוזים של לברון ג'יימס מהשדה זהים לאלו של מייקל ג'ורדן ולארי בירד (קחו או תנו עשירית אחוז) וגבוהים בהרבה מאלה של קובי בראיינט למשל. ולא סתם בחרתי אותם – מדובר על השחקן הגדול בכל הזמנים, השחקן הגדול ביותר שחולק עמדה עם ג'יימס והשחקן האחרון שהצטרף לליגה לפני לברון והגיע לטופ ההיסטורי. לפיכך, טענה זו נפסלת על הסף, כיוון שמי שיכול לקלוע כמו ג'ורדן או בירד, כדאי שיזרוק. כמו כן, כנראה שאם ג'ורדן קלע יותר באותם האחוזים הוא גם זרק יותר. לכן, אין קשר למשך ההחזקה בכדור, כיוון שמספר הזריקות אינו חריג. אז אם האחוזים זהים לאלו של ג'ורדן ובירד, כנראה שלא כל אחד שהיה מחזיק בכדור כל-כך הרבה זמן היה מגיע לכאלה מספרים.

כדורים חוזרים – אם מישהו מחזיק יותר בכדור, חזקה שקשה לו יותר לקחת כדור חוזר בהתקפה, ובהגנה ודאי שאין רלוונטיות לעניין.

אסיסטים – הרי מי שמחזיק יותר ומוסר יותר אמור גם לאבד יותר. קרי, מה שמשנה פה הוא יחס אסיסטים/איבודים. אם היחס סביר לעומת שחקנים היסטוריים אחרים, אזי שהטענה חסרת שחר, שכן אם הוא יעיל ברמה היסטורית, רצוי שימסור כמה שיותר ושחקנים אחרים שהיו מחזיקים בכדור לאו דווקא היו מגיעים למספר האסיסטים הזה או שהיו מאבדים יותר. שוב, ניקח בדיוק את אותם השחקנים ושוב נגלה את אותן התוצאות. לברון ג'יימס, לארי בירד ומייקל ג'ורדן עומדים על יחס זהה וטוב מזה של קובי בראיינט. ההבדל הוא שלברון מסר יותר מהם. אז אם נניח שהם היו שומרים על היחס, אפשר לבוא לקראתם ולומר שהיו מגיעים למספרים שלו, אבל בטח שאי אפשר לזקוף את מספר האסיסטים כנתון שלילי שנובע מהחזקת יתר של הכדור, שכן אם היחס מספיק טוב לג'ורדן ובירד, אזי שהוא מספיק טוב לכל אחד, אבל לא כל אחד יכול להשיגו.

*

פרק ה'- מה אומרים הפרשנים?

הפרשנים נשאלו לגבי מקומו של לברון ג"יימס בהיסטוריה בכלל ובעמדת ה-SF (בדגש על השוואה ללארי בירד) בפרט. להלן תשובותיהם:

רונן דורפן (ישראל היום): "אם לא ישיג יותר בקריירה או ישיג משהו שלא חורג מהקודם (למשל עוד הפסד בגמר, אבל דרך מזרח חלש ביותר או עוד MVP בלי הישגי פלייאוף יוצאי דופן), אמקם אותו באזור הנמוך של עשרת הטובים בכל הזמנים. משהו בין 7 ל-10. בתחושת הבטן שלי, לברון היה דומיננטי אולי טיפה יותר מול בני דורו מבחינת היכולת, כי ללארי היו "רק" שבע שנים ממש גדולות, אבל: א. בירד באמת עושה את האחרים יותר טובים. לא מבחינת מוסר להם אסיסטים, אלא נותן להם לפרוח. מקהייל ופאריש פרחו ליד בירד. שחקנים גדולים (וויד, קיירי) נוטים "להתקטן" בסביבתו של לברון. לא כי הוא לא קבוצתי, אלא כי הוא שתלטן. אותו הדבר לגבי מאמנים. לברון לא נותן להם לגדול – בירד לתחושתי כן; ב. בדקות הסיום אני נותן את זה לבירד הרבה לפני לברון. הרבה מאד לפני לברון. אז לתחושתי – לסתם קבוצה שצריך לסחוב – לברון. לבניית קבוצה גדולה – בירד; ג. עוד עניין לטובת בירד – נכון שללברון יותר הופעות בגמר, אבל דרך מזרח עלוב. בימי בירד המזרח היה אמתני. חזרה לנושא הראשון – שם אותו מעל בראיינט, בתיקו עם שאקיל ואולי אפילו פור קטן (אבל מתחשב בכך שהליגה חוקקה נגד שאקיל ובעד לברון), ונוטה לתיקו עם דאנקן. הוא יותר טוב מדאנקן, הוא פחות טוב לקבוצה מדאנקן."

אוריאל דסקל (כלכליסט): "טוב מבירד. הטוב מבין כל הסמול פורוורדים. שני לג'ורדן."

מנחם לס: "לברון ג'יימס ללא ספק שחקן טוב מלארי בירד אישית. מה זאת אומרת? אם היו משחקים אחד-על-אחד, לברון היה מנצח. אבל אם ישחקו "חיובים" או תחרות זריקות מרחוק, לארי היה מנצח. מה שלברון עשה בפלייאוף הזה עם קבוצה מקרטעת, היה מעל ומעבר, אבל ניתנה לו הזדמנות שלאף שחקן אחר לא ניתנה אף פעם – לשחק למעשה לבדו נגד יריבה ולעשות כל מה שעולה על רוחו. לך תדע מה קובי או ג'ורדן היו עושים במצב כזה. מצד שני, כדורסל ברמת הליגה הטובה כוכב-על משחק משחק כרגיל עם שחקנים מצויינים סביבו. במקרה כזה הייתי מעדיף את לארי בירד על לברון כי הוא היה מנהיג קבוצתי מעולה יותר, מקובל יותר, ושחקן קבוצתי טוב יותר. הבחירה מאד קשה, אבל נכון להיום בעברו של לברון וביכולתו הייתי ממקם את לארי בירד לפני לברון הנמצא רק טיפה מאחוריו. מה יהיה בעוד שנה-שנתיים? אלוהים גדול." (הכוונה לבורא עולם ולא ל-MJ, מ.ג.)

גיל שלי (דה באזר): "קודם כל מוקדם לשפוט. לברון עוד לא סיים את הקריירה. אך אם חלילה זו היתה עונתו האחרונה, אני בוחן קודם את ההישגים הקבוצתיים ולאחר מכן סטטיסטיקות. למשל, אף אחד לא בוחן את מג'יק על כמות הטריפל-דאבל שלו, אלא על כך שבתקופתו הלייקרס לקחו אליפויות. עולה השאלה – האם ניתן לבנות סביב לברון קבוצה חזקה מספיק? התשובה בעקבות השנים במיאמי היא חיובית, אך לטעמי וויד היה שם גורם מוביל בשנתיים הראשונות. לכן, העונה הזאת כה מעניינת. מחד, לברון גרם לכך שקליבלנד ישובו לשיטת הבידודים. האם הם היו לוקחים אליפות בסגל מלא? לא נדע לעולם. העובדה ששוב העמיס על גבו סגל חלש עד הגמר וזיכה אותנו בגמר דו צדדי, חשובה אך לא מספקת. אני מעדיף את בירד על לברון כי אני יודע שסביב בירד נבנתה קבוצה שלקחה אליפויות וגברה על יריבות חזקות במיוחד כמו מילווקי והסיקסרס עד שהגיעו לגמרים מול הלייקרס. העובדה שלברון לא התמודד עם יריבות משמעותיות במזרח מפריעה לי לשפוט כהלכה. אך שני הגמרים שמיאמי הפסידו, וגם הדרך בה היה מרוכז בעצמו בגמר השנה והויתור שלו במשחק מספר 6, מעלים אצלי את התחושה שהייתי מעדיף לבנות קבוצה סביב בירד. אני לא בטוח שלברון עדיף על הדוקטור. למעשה, אני חושב שהם די שווים. הדוקטור היה הלברון של תקופתו. עצם נוכחותו בסיקסרס הפכה אותם לגורם. במדי הנטס הוא שלט ב-ABA."

זאב אברהמי (מאקו): "מבחינת כדורסל אין דומה לו. לא היה וזה בכלל לא קרוב. אבל השחקנים הגדולים באמת הם אלה שעשו את הויתור. והוא עוד לא עשה אותו. לזכותו יאמר שבניגוד לגדולים הוא באמת לא התאמן תחת אגדות כדורסל, אז זה קצת מסובך."

אסף רביץ (וואלה ספורט): "כרגע אני ממקם את לברון מיד אחרי חמשת הגדולים (מייקל, ראסל, מג'יק, לארי וקארים), אבל אני מאמין שתוך שנתיים-שלוש הוא כבר יעבור את לארי בירד כסמול-פורוורד הטוב ביותר אי פעם."

שגיא רפאל (וואלה ספורט): "אין ספק שלברון אחד השחקנים הכי גדולים בכל הזמנים ואין ספק שהוא שליט המזרח, אבל יש לו בעיה עם הנושא הזה של ניצחון. כרגע, מבחינתי, הוא באותו לבל של ווילט (הלבל השני ב-GOAT). שחקן כדורסל ענק, שחקן שעשה הכל מהכל, אבל לא תמיד דברים הסתדרו עד הסוף. כמי שגדל על התקופה של לארי, מג'יק ומייקל, בליבי, הם ישארו תמיד הכי גדולים, הכי טובים. קובי בראיינט, טים דאנקן ושאקיל אוניל שם. לברון עדיין לא. יש לו עוד זמן."

שרון דוידוביץ' (ידיעות אחרונות): "טופ 10. חמישייה שניה בכל הזמנים. מקום שני בסמול אחרי בירד."

טל בן יהודה (דה באזר): "מתן ביקש ממני כמה מילים על לברון. "כמה?" השבתי, כי אני יכול לכתוב פסקה או שתיים או דף או שניים. אני מסוגל לשפוך עכשיו הרים של מילים על השחקן הזה, אבל ישנן ארבע שאני חושב שיספיקו. דאפט פאנק לקחו אותם ועשו מזה שיר (שקנייה ווסט שכלל ושיפר): "Harder, better, faster, stronger." זה לברון בקנה מידה היסטורי. הוא חזק יותר, מהיר יותר וטוב יותר מ(כמעט)כל השחקנים ששיחקו כדורסל בהיסטוריה. לטעמי, חוץ מאחד. למעשה, אם הייתם מרכיבים שחקן כדורסל במעבדה, הוא כנראה היה התוצאה המושלמת שהייתם מנסים להגיע אליה. עזבו אתכם מהשטות של חלוקה לעמדות ומספרים. זה לא רלוונטי כשמדברים על לברון, כי הוא כבר שיחק (בהצלחה) בחמשת העמדות, בזמן שהותו במיאמי. אבל זה אפילו לא הנתון הכי מרשים לגביו בעניין הזה. תוהים מה כן? ובכן, לברון הוא גם השחקן היחיד שהיה מסוגל לשמור, ואכן שמר בהצלחה, על שחקנים בכל חמשת העמדות אצל הקבוצות היריבות. ואת זה, גבירותי ורבותי, אף אחד מעולם לא עשה."

מידן בורוכוב (HOOPS.CO.IL): "מוקדם מדי לקבוע את המיקום של לברון מבחינה היסטורית, אבל הפלייאוף האחרון נתן חותמת סופית לגדולתו של האיש. מבחינה היסטורית הוא אחד השחקנים הטובים בתולדות המשחק, גם אם היה פורש מחר בבוקר. הוא מזללה של שיאים סטטיסטיים ובשנים הבאות יכול אפילו לאיים על שיא הנקודות של קארים. את שיא הנקודות בפלייאוף כנראה שישבור תוך שנתיים. האם יש לו מקום בחמישיית כל הזמנים שלי? לא בתור ה-SF. לארי בירד, על אף המחסור באתלטיות, ניחן בתכונה שלברון לא ישיג לעולם – קלאסה. ללארי היתה היכולת לעשות את האקסטרה פעולה בזמן הנכון ובמקום הנכון עם אינטליגנצית משחק מעבר לגאונות. מצד שני ובעקבות הפלייאוף הנוכחי, הסמול בול באופנה ואפשר לשקול לתת ללברון לשחק כ-PF לצד מג'יק, אלוקינו, לארי וקארים או דאנקן."

ניצן פלד (בעבר ערוץ הספורט ו-kick.co.il): "ג'ורדן במעמד משל עצמו. ראסל סוגר את המקום ה-2. מג'יק-קארים-ווילט נועלים את החמישייה. ווסט-רוברטסון-חאכים-מוזס והבאים אחריהם ממוקמים מסביבות סוף הטופ 10 והלאה. מה שמשאיר באמצע את בירד, דאנקן, קובי ולברון, שכרגע נופל מדאנקן בגדולתו כמנהיג, נופל מול קובי בגדולתו כקלוזר ונופל מול בירד גם בזה וגם בזה. מה שאומר, אצלי – לברון הוא כרגע מקום 9, אבל המגמה ברורה. הוא לא יפרוש 9 ולמטה הוא לא ירד."

*

פרק ו' – לארי ציפורי

לארי ג'ו בירד היה האהבה הראשונה שלי. טוב, לא ממש, כנראה שאמא היתה לפני, אבל הוא הדמות הראשונה – ואחת היחידות – שהערצתי. אולי אפילו עדיין מעריץ.

כשנכנסתי לבית הספר היסודי, בגיל שש וחצי, רוב הילדים התחלקו בין אהדה לשתי קבוצות כדורסל: לוס אנג'לס לייקרס ובוסטון סלטיקס. לא זו בלבד שצבע המדים הירוק השפיע, אלא שבקיבוץ בו גרתי הרוח נשבה מזרחה וכך מצאתי את עצמי מתכנס עם עוד כמה ילדים בימי שישי בלילה לצפייה משותפת בכדורסל מהליגה הטובה בעולם. לרוב דרך ערוץ זר, METV, ערוץ 2 הישן או ערוץ הספורט, אם האחראי בקיבוץ הצליח לתפוס אותו בצלחת (או באמצעי אחר).

בהתחלה זה היה די משעמם, אבל עם הזמן ובעיקר עם הלארי, התחלתי להתעניין. עד כדי כך שעומרי מזרחי ואנוכי היינו עושים תורנויות מי מעיר את מי בפתיחת המחצית הראשונה ומי בשניה. הרוטינה עברה דרך שלל סדרות שנות ה-90 של המאה הקודמת, החל משיקגו-לייקרס, ועבור בשיקגו-פיניקס, ניו-יורק-שיקגו ויוסטון-ניו-יורק.

באולימפיאדת ברצלונה היינו יושבים לצפות בנבחרת החלומות. כולם התלהבו מאחד, מייקל ג'ורדן שמו, אבל אני נשארתי נאמן ללארי ורק חיכיתי לראותו על הפרקט.

לימים, כאשר בגרתי והפרספקטיבה השתנתה, ישבתי לראות עוד ועד משחקים שלו ביו-טיוב והבנתי כמה מדהים הוא היה באמת, בעיקר בשיא הקריירה, אותה הייתי צעיר מדי כדי לראות, קל וחמר בשביל לזכור.

לארי בירד היה כל מה שאתם מחפשים בשחקן כדורסל. בסדר, לא ממש מה שמחפשים היום בשחקן כדורסל, כשהכל סובב סביב השואו והביזניס. הכוונה היא כל מה שאיש מקצוע מחפש בשחקן כדורסל. שחקן ששולט כמעט בכל האספקטים של המשחק. קולע מבחוץ ולוקח ריבאונד; נותן מקום גם לאחרים ועושה אותם טובים יותר ובכל זאת מצליח להתבלט ולהנהיג כוכבי על כמו רוברט פאריש וקווין מקהייל; יודע להוריד את הפטיש בדיוק ברגע הנכון וגם לתת מרפקים בהגנה; סופר-חכם ואולטרה-קשוח. בקיצור, מנהיג גדול וווינר אמיתי.

מצד אחד זה יותר קל להצליח בפרנצ'ייז גדול, אבל זה גם הרבה יותר מלחיץ. לארי עמד בלחץ ובענק. בליגה שכללה חלק נכבד מגדולי כל הזמנים הוא הצליח להוביל את הסלטיקס לשלוש אליפויות ושתי הופעות נוספות בגמר. הוא זכה שלוש פעמים בתואר ה-MVP של עונה הסדירה ופעמיים בתואר ה-MVP של סדרת הגמר. כבר בעונתו הראשונה זכה בתואר רוקי העונה (אלא מה?) ונבחר לחמישיית העונה! בלי אתלטיות יוצאת דופן הוא סיים את הקריירה עם ממוצעים נדירים של יותר מ-24 נק' בכמעט 50% מהשדה, יותר מ-10 כדורים חוזרים ויותר מ-6 אסיסטים למשחק. כל זאת כשבחלק ניכר מהזמן גבו וברכיו בוגדים בו.

רוצים סוג של הקבלה לכדורגל? חישבו על שילוב של ראיית המשחק של זינדין זידאן, הקלאס של פאולו מלדיני, הקשיחות של לותר מתיאוס, האלגנטיות של מרקו ואן באסטן והדומיננטיות של זלאטן איברהימוביץ'. היותר מבוגרים יודעים שאני צודק. לצעירים אני ממליץ לא להאמין לי ופשוט לגשת בהקדם למחשב הקרוב ולצפות בכמה משחקים. אל דאגה, כשתתחילו לא תוכלו להפסיק.

קשה לי להסביר במילים את הערצתי לשחקן ולאיש הזה. בספר שלי הוא מעל כל ספורטאי אחר שדרך אי פעם דרך על הפלנטה, ברמת הכבוד שאני רוחש לו. יותר מכל שחקני מכבי חיפה, יותר מבקלה, יותר מבולט, יותר בובקה, יותר מפדרר יותר מעדי גורדון!

אם הייתי חי בגולה, קיימת סבירות גבוהה שלבני הבכור הייתי קורא לארי.

אחד הדברים הכי קשים בחיים הוא להודות בירידה. להודות שאתה כבר לא מהיר, חזק וחטוב כמו פעם; להודות  שהדרך הפוליטית שהאמנת בה פשטה את הרגל; להודות שאתה צריך להתאמץ קצת יותר כדי לראות את הכתוביות; להודות שהקבוצה שלך כבר סתם עוד קבוצה בינונית; להודות.

לארי בירד הוא הספורטאי הנערץ עלי ביותר. היחיד שאני יכול לשקול להשתמש כלפיו במילה אהבה. כל מעברון איתו בערוץ הספורט עדיין מרגש אותי והוא הדבר שהכי מזוהה עם הצבע הירוק. לארי בירד הוא מלאך בעל רגל אחת – קצת צולע, אבל תמיד באופן קסום.

אבל גם פה הגיע הזמן להודות – להודות שאחרי הפלייאוף הזה, אחרי סדרת הגמר הזו, לדעתי, מבחינתי ולטעמי, לארי בירד כבר לא הסמול-פורוורד הגדול בכל הזמנים.

13 מחשבות על “(Hit them, LeBron (3

  1. יכולתי לרשום תגובה לפחות כאורך הפוסט. אין ספק שלברון שחקן גדול, אך הוא לא מתקרב לגדולים באמת מבחינת מבחן הגדולה (לא הסטטיסטיקה). לא אתחיל לפרט, ה"עיתונאים" שכתבו את התשובות הנכונות כבר כבר הסבירו את הרוב 😉 אך אומר רק זאת, מי שצריך כתב הגנה כזה ארוך, הוא כנראה בבעיה. על לארי, מיקל או מג'יק פשוט היה אפשר לכתוב, כנסו ליוטיוב, פתחו כל משחק ותחייכו. את זה אי אפשר לומר על לברון. כל-כך פשוט, כל-כך קל.

  2. אין פה שום כתב הגנה וזה לא ראוי להציג זאת כך. על השחקנים שציינת נשפכו מילים עשרות מונים, בין היתר כדי להסביר את גדולתם, ואיש לא יכנה זאת כתב הגנה.

    • לגבי השאלה לברון או לארי.
      משחק מספר 7 בגמר ה-NBA, סיום המשחק ואתה בפיגור נקודה, את מי תעדיף:
      1. שתי זריקות עונשין
      2. לקבל החלטה בהתקפה אחרונה
      אתה ביתרון נקודה והכדור בידי היריב:
      3. את מי תעדיף בהגנה?
      התשובה בשלושת המיקרים לארי עם שלושה סימני קריאה. מבחינתי זה מסביר את ההבדל בינהם.

      • 1 בטוח לארי ו-3 בטוח לברון. אין לי תשובה ל-2, אז אני אתחמק ואכתוב שתלוי בתמהיל השחקנים של היריבה 🙂
        אבל כמובן שתפקוד בשניה אחרונה של גיים 7 בגמר (על כל המשתמע מכך, והכוונה הרחבה ברורה), הוא קריטריון אחד מיני רבים.

        • הופתעתי לגבי תשובתך לגבי 3, ובטח לגבי 2. הקריטריון כמובן אינו יחיד, והוא היה רק כדי להמחיש גדולה. אני חושב שלארי שומר הרבה יותר ממה שנוטים לחשוב, והוא שומר ענק במאני טיים. לברון שומר מעולה, וטוב יותר מלארי בממוצע. ועדיין כשצריך לעשות את המהלך ההגנתי היחיד שיסגור משחק אקח תמיד את לארי (למרות החטיפה המופלאה של לברון בסדרת הגמר הנוכחית).

  3. לגבי הגדולים ביותר – ראיתי בעבר למשל שהתייחסת לד"ר ואחרים שהם בדרגה מתחת לג'ורדן ומג'יק למשל, אך גדולים מג'יימס.
    שמע, אתה בעצם אומר משהו בסגנון "אין לי נתונים להוכיח את טענתי, אבל הם לא נדרשים לעניין. יש פה משהו מעבר, שלא בטוח שניתן לכמת למילים, ואני קורא לו "גדולה" אולי גם "קלאסה" שייך פה לעניין. כשאני רואה את השחקנים האלה לעומתו אני פשוט חש שמבחינתי הם גדולים יותר" (ותקן אותי אם אני טועה).
    הטענה הזו היא סופר-לגיטימית (בלי ציניות), פשוט אין לי שום יכולת להתמודד איתה. היא מעקרת דיון (וזה בסדר גמור), כיוון שהיא סובייקטיבית לחלוטין.
    ברור שבכל הדירוגים הללו יש מימד סובייקטיבי, אבל מי שאומר שבארקלי (סתם דוגמא) יותר גדול, מרחיב את העניין הסובייקטיבי לרמה כ"כ גדולה (כיוון שג'יימס גובר עליו הם בנתונים האישיים, לרבות תארים, והן בנתונים הקבוצתיים, לרבות תארים) שאין כבר מקום לטיעונים לוגיים.

    • כיוון שטענה סוביקטיבית היא סופר-לגיטימית (כדבריך), אז מה לעשות, תצטרך להתמודד איתה 😉
      מה שנכון, טענה זו ראויה למבט קצת יותר רחב. הרץ האהוב עלי (לא יודע אם הכי אהוב) היה סבסטיאן קו. אין ספק שהוא היה רץ גדול, אך לא בטוח שהכי גדול, אבל האהבה שלי אליו באה מתוך האופן בו בוא רץ ולאו דוקא התוצאות אותן השיג (כמובן גם, אבל לא רק). למשל לא היה לי ספק שהוא או סטיב אובט הם בכלל לא על אותה מדרגה, למרות שמבחינת ביצועים לא היתי מזלזל באובט. גם בכדורסל למימד האיך יש משמעות כשמדברים על גדולה (והיא אכן לוקחת בחשבון דברים סוביקטיביים). בהתעמלות, התעמלות אומנותית ושחיה צורנית זה מודגש אף יותר.
      מבחינתי גדולה של חקן זה גם איך הוא השפיע על צורת המשחק. אין ספק שהד"ר הביא את מיקל ומיקל את קובי ואחרים. כלומר היתה להם השפעה על שינוי פני המשחק עצמו. לברון לא עושה זאת. הוא יציר הטבע שלא ניתן לשיכפול, זה גם סוג של גדולה, אבל אחרת, ואני ממש לא מזלזל בה, אך אני מעדיף את הראשונה. יוצא דופן מבחינה זו הוא מיכאל אנג'לו (זה עם הדוד והמשה).
      כל אלו שציינת, יש להם דברים שאין ללברון ששמים אותם מבחינתי בדרגה מעליו, כגון יכולת לסגור משחק, יכולת להשאיר את הגדולה במסגרת קבוצתי של זרימת משחק (כמות אסיסטים זה לא מדד לכך, וגם את התייחסת לכך, פשוט הוא מחזיק הרבה יותר מידי בכדור).
      מבחינתי לברון ווילט צ'מברלין בם סטיות של הטבע ליצירת משהו שגדול על כל השאר, הם יכלו לקלוע כמעט מתי שרצו, לקחת ריבאונדים בכמות מפלצתית, למסור המון, ועדיין כל הכישרון הזה התמוסס קצת בגלל החוסרים שלהם לסגור משחקים, לא לשבוק ברגעי האמת, התנהגות וקלאסה, הנהגה מעצם מה שהם בלי לנסות להוכיח דבר. פה הם נופלים מהגדולים באמת. לא בסטטיסטיקה. בדברים הללו למשל בא היתרון של בארקלי על לברון מבחינתי, ללא קשר ממספר הטבעות. פה לברון גדול מספר מידות על קארל מלון, ללא קשר למספר הטבעות.

      • לא כ"כ הבנתי מהם אותם רגעי אמת שבארקלי התעלה בהם, אבל שוין.
        אני דווקא הדפתי את הטענה של כמות האסיסטים כפונקציה של זמן החזקה מיותר בכדור.

        • ברקלי בחיים לא היה מוותר על משחק 6, או על השביקה מול דאלס למשל. הוא אולי היה נכשל (והוא נכשל לא פעם) אבל לא היה מושפל מהתנהגותו הוא.
          אני מבין את נסיון ההדיפה שלך, הטענה שלי זה לא שיחס אסיסטים/איבודים שלו לא טוב, כי אם כי החזקת היתר בכדור פוגעת בשתף המשחק, וזה מה שפוגע בקבוצה. אתה לא יכול לתת לשחקנים לגדול ולקצור את הפירות מהם בפלאי-אוף אם אתה לא מריץ אותם במשך העונה. לתת להם כדור לקרש סל בשניה ה-23 בהתקפה זה יפה, ויש לך אסיסט, אךלטווח ארוך זה פוגע בקבוצה, כי כשלברון נח, ראינו מה קורה. כשלברון פצוע, ראינו מה קורה. לא צריך רק להאכיל אותם, צריך לתת להם ללמוד לאכול לבד.

      • קצת מוקדם לקבוע מה ההשפעה של ג'יימס על ההתפתחות של שחקנים עתידיים. שמור את הטענה הזו לעוד 10 שנים.

  4. פינגבק: (Hit them, Lebron (4 – הבלוג של מתן גילור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s