היכנסו לעמוד הפייסבוק "הבלוג של מתן גילור", לחצו על like וקבלו עדכון על כל פרסום חדש. אפשר גם בטוויטר https://twitter.com/matangilorblog.
או פשוט הירשמו בפינה השמאלית עליונה וקבלו עדכונים הישר לתיבת הדואר האלקטרוני.
***
אחרי ההפסד 4:3 למכבי תל אביב:
אתחיל דווקא מהסוף – ככלל, אלא אם כן מכבי בחיסרון מספרי או נחותה משמעותית בכושר הגופני, היא צריכה לחפש לנצח את המשחק אחרי שער שוויון לקראת הסיום. בכל אצטדיון ומול כל יריבה. ולא רק בישראל. זה האתוס ואם יש משהו שמעודד אותי מהמשחק הזה הוא שמכבי הנוכחית, אחרי לא מעט שנים, חזרה לאמץ אותו.
לנסות לנצח את המשחק לא אומר שצריך לשחק רולטה. לנסות לנצח את המשחק לא אומר שמפקירים את ההגנה. זה אומר שממשיכים לנסות לתקוף ולא הולכים אחורה.
מבחינה תפיסתית, מכבי שם. היא לא נשברת. והיא מנסה להשיג ניצחון גם מול קבוצה עדיפה. מבחינת הביצוע, היא רחוקה מאד מהמקום הזה. ובכל זאת, אני מעדיף להפסיד על הביצוע, מאשר לחבק בחדווה תיקו ביתי מול קבוצה ישראלית.
*
בשעות הלא רבות שחלפו מאז המשחק קראתי רבים וטובים שטוענים לכבוד הרב שהמשחק הביא לכדורגל הישראלי. הרשו לי לחלוק על כך. המשחק הזה הראה בדיוק למה הקבוצות הללו נכשלו באירופה ולמה הן תיכשלנה גם בעתיד הקרוב, אולי זולת הבלחה פה ושם. מזלזלים פה בליגת אירופה 2 שעתידה להיפתח. הנציגות הישראלית, אם רוצות שלב בתים באופן עקבי, צריכות לקוות לליגת אירופה 3.
הן כל כך רגילות לשחק מול שתים עשרה קבוצות נחותות מהן, כשכמגיעה יריבה שמאתגרת אותן, בסיס המשחק קורס.
הן כל כך רגילות שהכושר הגופני שלהן ממוטט את היריבה, עד שבפעם היחידה בסיבוב שהן משחקות נגד קבוצה שמשחקת באותו הקצב, באותה האינטנסיביות ובאותה רמת הקרבה פיזית, חצי מהשחקנים מפוצצים ראש מנוע בדקה השבעים.
הן כל כך רגילות שהיריבה מסתפקת בתיקו, עד שכשהן מנסות לנצח את המשחק בתוספת הזמן זה חייב לבוא על חשבון הזדמנות ודאית לכיבוש שער בצד השני.
הן כל כך רגילות לרפיסות מנטלית של היריבה, עד שהן מורידות את הרגל מהגז אחרי כמה דקות של דבקות במטרה.
*
עם כל הכבוד לת"א, אותי יותר מעניינת מכבי, ולכן אמשיך עם הדוגמאות לכשלים מהצד הירוק.
בראיון להסכת 'הפודיום' דיבר דולב חזיזה על כך שבמשחק הנבחרת מול פולין היתה לו בחילה מהקצב הגבוה והאינטנסיביות של המשחק. הוא אמר שבליגה יש זמן קצת לנוח מפם לפעם ואילו הפולנים שיחקו בקצב גבוה וברצף משך דקות ארוכות. ואת זה אומר אחד משחקני ההתקפה שיותר מאופיין בעבודה הקשה שלו ביחס לליגה. אז חזיזה יוצא ללחוץ מקדימה. לחץ שמול הקבוצה השלוש עשרה אינו יעיל בעליל, ואז אין לו כבר אנרגיה לרדת להגנה והוא עוזב את השחקן שלו. ככה מגיעים אנדרה ג'ראלדש ועומר אצילי ליתרון מספרי מול סאן מנחם. ג'אנדו פוקס, כיאה לקשר אחורי, מזהה את הסיטואציה ורץ לסייע באגף. הקבוצה המאומנת של ת"א מזהה את שבירת הסכמה ההגנתית, מעבירה את הכדור לאמצע לאבי ריקן והנה עוד התקפה שצריכה להתנפץ על הבלמים.
אבל רגע? למה ריקן עומד שם באמצע לבד? הוא עומד לבד כי גם יובל אשכנזי, עוד אחד שידוע בשל הקילומטרז' הגבוה שלו, רגיל שמול שתים עשרה קבוצות אפשר ללחוץ מקדימה ואז להתעסק אך ורק בתנועה לעומק כדי לרשום עוד שער לרזומה. עזרה הגנתית באמצע? לא צריך. מול אותן הקבוצות ששה שחקני הגנה יסתדרו עם ששה שחקני התקפה. אולם מול הקבוצה השלוש עשרה זה פשוט לא מספיק.
משום כך אני גם דוחה את הטענה שגם נטע לביא במקום פוקס המשחק היה שונה משמעותית. הוא היה יכול להיות שונה אם לביא ופוקס היו משחקים ביחד. כי מול שתים עשרה קבוצות זה מספיק, אבל מול הקבוצה השלוש עשרה אי אפשר להשאיר שחקן קישור אחד שיתמודד מול שלושה.
אני לא בא לטפול על שחקן זה או אחר. אפשר להמשיך עם דוגמאות גם לגבי שחקנים אחרים, אבל זה לא העניין. העניין הוא שמכבי (וזה נכון גם לת"א) כל כך רגילה לרמה המבישה של הליגה הישראלית, עד שכמות הכשלים והחוליים שמבצבצים להם בשעה וחצי של משחק מול יריבה ראויה לא פרופורציונאליים לכלום.
ואל תספרו לי סיפורים על הכדורגל הפתוח שעוד קבוצות צריכות להעז. זה נחמד כשקבוצה עם תקציב של 120 מיליון ש"ח וקבוצה עם תקציב של 85 מיליון ש"ח (פחות או יותר ולפי פרסומים שלך תדע כמה אמת יש בהם) מנסות לנצח אחת את השניה. לדרוש זאת מרוב הליגה, כשבנוסף לשתי אלה רק עוד שתי קבוצות עוברות תקציב של 30 מיליון ש"ח בשנה, זה בין תמים לחצוף.
מי שרוצה יותר משחקים כאלה צריך לעודד חלוקת משאבים שוויונית יותר. ומי שרוצה להגיע מוכן לאירופה צריך לעודד חלוקת משאבים שוויונית יותר. או להחזיק באחוזי הצלחה מעוררי התפעלות בישראל ולהתרסק מול קבוצות ממדינות עם שליש מכמות האוכלוסייה של ישראל.
*
חשוב להודות. ת"א היתה טובה יותר אתמול. היא בכלל קבוצה טובה יותר. השחקנים שלה טובים יותר, יש לה סגל עמוק בהרבה, למרות העבודה הנהדרת של מרקו בלבול במכבי תהום פעורה בין יכולת האימון שלו לבין זו של ולדימיר איביץ' והיא מנוהלת טוב יותר. לתחושתי, מכבי הצליחה לסגור חלק מהפער. היא סגרה פער ברמת הכושר הגופני, לא מן הנמנע שהיא סוגרת פער ברמת מחלקת הנוער, היא סגרה חלק מהפער בפן המנטלי. ועדיין, הפער גדול.
המשחק הזה לא גומר את העונה של מכבי. ראשית, הוא לא סוגר את סיפור האליפות. כלומר, אם בכלל היה כזה מלכתחילה. שש נקודות בשלב הזה של העונה כשיש עוד שני משחקים בין הקבוצות זה לחלוטין פער סגיר. הבעיה היא לא הפער בצמרת, אלא הפער ברמה.
אבל גם מעבר לזה, למכבי יש עוד מטרות. צריך להבטיח אירופה ויש גביע ובעיקר צריך להמשיך בעונה הטובה על מנת שזו תשמש כר פורה לשלב הבא, שהוא מאבק אליפות אמיתי. ולא כזה שעומד על כרעי תרנגולת.
*
למכבי אסור להסיק מסקנות נמהרות מהמשחק הזה. לא צריך לבצע שינויים בהרכב ובסגל רק כדי להתאים למאצ'-אפ מול ת"א. אין ביניהן סדרת אליפות בסוף העונה. אי אפשר להתכונן לשני משחקים שנותרו על חשבון 17 אחרים. התאמות, אם וכבר, אפשר לעשות לקראת המשחק הבא בין הקבוצות. אבל לא צריך לעבור עכשיו לשחק עם שלישיית אמצע קשוחה מול קבוצות שעומדות עשרים מטרים מהשער שלהן מהדקה העשירית, במקרה הטוב.
*
ולסיום על הקונפטי – איפה התאום בין המועדון לארגון האוהדים? האם לא ידעו מראש שזה מה שיהיה? הלוא בהכנה ראויה היה אפשר לפנות את הנייר מהמגרש תוך שלוש דקות ולהתחיל את המשחק בזמן. במקום זה לקח עשר דקות עד שהביאו שני מפוחי עלים ומטאטא. הכדורגל הישראלי קווים לדמותו.
אם אפרים קישון או מוטי קירשנבאום היו בחיים, ודאי היינו זוכים למערכון של הגשש החיוור.
הבלוג של מתן גילור 
אחד הטורים הטובים ביותר שלך