(Hit them, Lebron (4

היכנסו לעמוד הפייסבוק "הבלוג של מתן גילור", לחצו על like וקבלו עדכון על כל פרסום חדש. אפשר גם בטוויטר https://twitter.com/matangilorblog.

או פשוט הירשמו בפינה השמאלית עליונה וקבלו עדכונים הישר לתיבת הדואר האלקטרוני.

***

מבוא

אז למה שוב לכתוב טור (מאמר?) על לברון ג'יימס? התשובה היא כמובן, ובאופן לא ממש מפתיע, כי הוא זכה באליפות. אבל אם להיות קצת יותר רציני, אסביר רגע מה גורם לי בכלל לכתוב עליו.

ישנן מספר סיבות לכך, והן שמשפיעות כל אחת בנפרד וכולן יחדיו.

לברון ג'יימס הוא אחד מגדולי המשחק ואחד השחקנים הטובים ביותר. הוא גם השחקן הטוב והגדול ביותר בגיל הרלוונטי מבחינתי לכתוב על שחקנים וזו כבר סיבה מספיק טובה. ברם, מעבר לזה, אני מתחבר מאד לסיפור שלו, לציפיות שהיו שם עוד לפני שהכול התחיל והוא עומד בהן פעם אחר פעם, לכך שמדובר על שחקן סופר ראוי ואישיות סופר ראויה (ומתראיין די נוראי), לכך שאני מאד נהנה לצפות בו משחק, לכך שהוא דוגמה ומופת לעבודה קשה ולחיי כדורסל שלעולם אינם מפסיקים, לחוכמת המשחק שלו. אולם, יותר מהכול, הסיבה בעטיה אני מוצא לנכון לכתוב עליו כל כך הרבה היא שאני חושב שנעשה לו עוול. הדמוניזציה הלא פרופורציונאלית לה הוא נחשף, קל וחמר יחסית לגדולתו ולאור האישיות שלו כפי שניתן להיחשף אליה מהמידע שנגיש לציבור, לרבות עדויות של מכרים, מעודדת אותי לעמדת איפכא מסתברא או davil's advocate אם אתם מעדיפים. בעוד שאצל הגדולים בדורם בשאר ענפי הספורט מתעסקים בעיקר בשבחים, אצלו מתעסקים בעיקר בלימוד קטגוריה. לעניות דעתי, באופן מאד לא מוצדק.

אני לא אוהד של לברון ג'יימס ולא מעריץ שלו ולא שום דבר אחר בסגנון. אבל חורה לי היחס אליו. לפיכך, גמלה בליבי ההחלטה לנסות וללמד עליו סנגוריה כנגד כל אותם קטרוגים בלתי מוצדקים או לא פרופורציונאליים.

שלוש הערות לפני שמתחילים:

  1. בניגוד לחלק מהטורים הקודמים בסדרה פה כמעט ולא נתעסק בסטטיסטיקות של לברון ג'יימס. הנ"ל נידונות לעייפה חדשות לבקרים והרחבה בנושא המאוד ראוי הזה אפשר שתבוא בטורים נפרדים שלי או של כותבים אחרים בעתיד הקרוב או הרחוק.
  2. הטור נועד למטיבי לכת – השאר מוזמנים לדלג לסיכום המצוי בסוף כל פרק.
  3. כל הטיעונים אליהם אני מתייחס בטור נכתבו / נאמרו על ידי אנשים בשר ודם. אין פה ולו התייחסות בודדת לטענת איש קש.

*

במפות הכוכבים

כבר כתבתי בהרחבה על "ההחלטה" (כאן) ואינני מוצא לנכון להרחיב בנושא שוב, אז רק אגע בו בקצרה. כן ארחיב בהיבט הרחב יותר.

אחת ההאשמות כלפי לברון ג'יימס היא שהוא החל את טרנד "קבוצות הכוכבים" בליגה ששיאו המעבר של קווין דוראנט לגולדן סטייט. לברון ג'יימס הואשם בכך שהוא החל באופנה בה הכוכבים מעדיפים לחבור אחד לשני במקום להתחרות אחד בשני.

בואו נפרק את הטיעון לשניים. ראשית לעניין אופנת קבוצות הכוכבים. אני כופר בטיעון שלברון ג'יימס החל אותה. מעבר לזה שהדבר קרה אי אלו פעמים במהלך ההיסטוריה של הליגה, לרבות בדוגמה המפורסמת ביותר בה ווילט צ'מברליין עבר לשחק עם ג'רי ווסט ואלג'ין ביילור בלוס אנג'לס לייקרס או בדוגמה בה מוזס מלון חבר לג'וליוס אירווינג בפילדלפיה, המעבר של לברון ג'יימס למיאמי היט, אכן לקבוצת כוכבים (לזאת לא ניתן להתכחש) היה כמענה על קבוצת כוכבים אחרת. כל קלטי ירוק יודע זאת היטב ולברון ג'יימס אף הצהיר זאת בעבר. בבוסטון נבנתה קבוצת כוכבים (הידד!) והמעבר של לברון ג'יימס לקבוצת כוכבים אחרת היה במענה לבוסטון סלטיקס. נכון, קבוצת הכוכבים של מיאמי היט הייתה נוצצת יותר, אבל הם פשוט ענו לבוסטון במשפט Anything you can do I can do better. אז ייתכן שמיאמי היט ולברון ג'יימס לקחו את הטרנד לקצה, אבל הם בטח לא הראשונים לעשות זאת וגם לא מחדשי התופעה בעת הנוכחית. בעצם, כועסים עליהם שהם נלחמו באש עם אש, רק שהלהבה (שום קשר לארגון) שלהם הייתה חזקה בהרבה.

חשוב להבהיר את העניין הזה – קליבלנד קבאלירס של השנים 2014-2018 לא הייתה קבוצת כוכבים. לא ערב החזרה של לברון ג'יימס אליה ולא במועד עזיבתו אותה. מהו בעצם כוכב על, או סופרסטאר אם תעדיפו? אחד מעשרת השחקנים הטובים בליגה? חמשה עשר? עשרים? שלושים? גם בהיבט מתירני קווין לאב לא יכול להיות מוגדר ככזה. ואם קצת מקשיחים את התנאים, אז גם קיירי אירווינג מוצא עצמו בחוץ. וזה בשיא הקריירה שלהם. ערב המעבר אין בכלל על מה לדבר. זה לא דוויין וייד וכריס בוש המוכחים. קיירי אירוונג וקווין לאב היו מנפחי סטטיסטיקות בקבוצת לוטורי. בגג אפשר לדבר פה על שחקנים עם פוטנציאל. עם כל הכבוד לבחירות לאולסטאר ולנבחרת ארצות הברית – ובאמת שיש כבוד ואלה אינם דברים בטלים בשישים – את הכסף ב-NBA לא סופרים שם.

את לברון ג'יימס צלבו על ההבאה של קווין לאב (היה גם את הטיעון לגבי משכון העתיד של קליבלנד קבאלירס בשל שחרור אנדרו ויגינס, אבל אני חושב שרוב האנשים כבר זנחו את הטיעון הזה, אחרי שההבאה של קווין לאב די הוכיחה את עצמה והסיכוי שאנדרו וויגינס היה מתפתח באותה צורה כשחקן משלים בקליבלנד קבאלירס די קטן). האם מישהו אי פעם צלב את מייקל ג'ורדן על ההבאה של דניס רודמן? די ברור ששיקגו בולס קדם דניס רודמן טובה מקליבלנד קבאלירס קדם קווין לאב. ובכל זאת במקרה של מייקל ג'ורדן הגדול שלא צריך עזרה מאף אחד זה לגיטימי, אבל במקרה של לברון ג'יימס זה לאסוף כוכבים. האם יש מישהו שמגדיר את קווין לאב ערב המעבר לקלבילנד קבאלירס כעדיף על דניס רודמן ערב המעבר לשיקגו בולס? אחד שחקן שטרם עשה פלייאוף ולא ניתן לדעת איך האגו שלו יתפקד כשירד בהיררכיה והוא גם מכביד מאד על תקרת השכר והשני אלוף גב אל גב (אם כי כשחקן משלים), אחד מגדולי הריבאונדרים של המשחק, שומר ענק ושחקן שתמיד משאיר הכול על המגרש (אם הוא לא איבד את זה בקזינו או במועדון החשפנות לפני) – שחקן שנבחר לחמישייה השלישית של העונה ולחמישיית ההגנה הראשונה בעונה שלפני ההגעה לשיקגו בקבוצת פלייאוף. ייתכן שקווין לאב יכול להיות שחקן מוביל של קבוצה ודניס רודמן לאו. זה ממש לא משנה. דניס רודמן היה שחקן בפרופיל גבוה לא פחות ואיש לא השמיע קובלנו לגבי הלוזריות של מייקל ג'ורדן במהלך הזה (ובצדק). רק להראות כמה האג'נדה מובילה לטיעונים.

וכאנקדוטה, משהו שאמר פיל ג'קסון על דניס רודמן:"The season we got Dennis we recorded the best record in NBA history. It tells you a lot about his impact. The year (Scottie) Pippen sat out the first three months after an operation, Michael told me he felt Dennis was the MVP of that team."
"There's no question about the fact this guy had a tremendous amount of talent for the game and changed the basketball concept"

ובכלל, מי החליט שלדאוג לגורלך זה דבר שלילי? יאמרו המקטרגים שלברון ג'יימס יותר מעורב בבניית הקבוצה שלו מכל שחקן אחר בהיסטוריה. נניח שזה נכון. למה זה עומד לחובתו? האם ווינר הוא לא מי שעושה הכול לטובת קבוצתו כולל לשכנע שחקנים אחרים להגיע אליה? כולל להפעיל לחץ על הבעלים לשלם מס מותרות? אנחנו כבר יודעים שגדולתו של שחקן לא נקבעת רק על המגרש וגם למכירת חולצות או בחירות לאולסטאר יש השפעה (למרות ששוב, אלה אינם דברים מרכזיים, אך כעיבוי ותוספות יש להם משמעות). אז למה לא לכישורי הניהול?

עכשיו בואו נעבר להתייחס לחלק השני לפיו בגלל לברון ג'יימס כוכבים הפסיקו להתחרות זה בזה והעדיפו לחבור זה לזה. לברון ג'יימס, בשום שלב, לא חבר למתחרים שלו. דוויין וייד וכריס בוש לא היו המתחרים של לברון ג'יימס. אפשר לא לאהוב או כן לאהוב את המעבר של לברון ג'יימס. אפשר לא לאהוב או כן לאהוב את המעבר של קווין דוראנט. אבל לנסות לקשר ביניהם או לטעון שיש דמיון זו פיקציה. מדובר על מקרים שונים בתכלית. ראשית, כנזכר לעיל, אם כבר אז היה אפשר להאשים במעבר של קווין דוראנט את בוסטון סלטיקס. אם להאשים את מיאמי היט אז למה לא את לוס אנג'לס לייקרס של קובי בראיינט-סטיב נאש-פאו גאסול-דוויט האוורד? כי להם זה פחות הצליח? אבל גם במקרים ההם מדובר על כוכבים שהתאחדו כדי להתמודד עם מפלצת אחרת ולא חברו למפלצת עצמה. אז אם אכן ישנה אופנה כזו, היא אולי רלוונטית יותר למעבר של למרקוס אולדריג' לסן אנטוניו ספרס, איתה היה לו קשה להתמודד. המעבר של קווין דוראנט לגולדן סטייס ווריורס דומה בהרבה למעבר של למרקוס אולדריג' לסן אנטוניו ספרס מאשר למעבר של לברון ג'יימס למיאמי היט.

יודגש כי אני לא בא לטעון שמה שעשה לברון ג'יימס בסדר ו/או שמה שעשה קווין דוראנט לא בסדר. אני כולה טוען שמדובר על מקרים שונים בתכלית. במקרה של לברון ג'יימס מדובר על The enemy of my enemy is my frind בעוד שבמקרה של קווין דוראנט מדובר על If you can't beat them join them. שוב, אני לא אומר שהמעבר של קווין דוראנט לגולדן סטייט ווריורס דורש איזושהי הצדקה או שהוא לא בסדר – אני כן אומר שהניסיון להצדיק אותו באמצעות שימוש במעבר של לברון ג'יימס למיאמי היט חסר כל שחר.

סיכום הפרק: לברון ג'יימס היה מעורב בבניית קבוצת כוכבים אחת בלבד. הדבר נעשה כמענה לקבוצת כוכבים אחרת, כך שלא הוא החל באופנה. אין שום דמיון בין המעבר של לברון ג'יימס למיאמי היט לבין המעבר של קווין דוראנט לגולדן סטייט ווריורס. זה לאו דווקא דבר שלילי להשפיע על האופן בו קבוצתך נבנית.

*

כותל המזרח

אחת הטענות נגד לברון ג'יימס היא שהוא העביר את הקריירה באזור החלש יותר ואף חלש יותר משמעותית ושהוא מטייל לגמר דרך המזרח. תחילה, איך בכלל מגדירים מהו האזור החלש ומהו האזור החזק? האם מה שמשנה הוא יחס הניצחונות/הפסדים במשחקים בין האזורים? האם זה בכלל יחס הניצחונות/הפסדים בין הקבוצות שהעפילו לפלייאוף? אולי בכלל המאזן של המקום השמיני שמאפשר כניסה לפלייאוף? האם רק ממוצע הניצחונות משנה או שצריך להתחשב גם בסטיית התקן?

הואיל ואין הגדרה מדויקת, כל אחד נותן דעתו על סמך הקריטריונים שהוא חושב שחשובים – מוטים אג'נדה או לאו.

אבל בואו נשים את הפלפולים בצד – נכון שאפשר לדון על עונה זו או אחרת, אבל ברוב רובה של הקריירה של לברון ג'יימס הוא שיחק באזור החלש. ספק אם רבים יערערו על הקביעה הזו.

עכשיו, בואו נחלק את הקריירה של לברון ג'יימס לשני חלקים בהקשר הזה: 1. עד המעבר למיאמי היט; 2. אחרי המעבר למיאמי היט.

עד המעבר למיאמי היט לא נשמעו תלונות על האזור בו לברון שיחק. זה נבע כמובן משני טעמים: 1. זולת פעם בודדת הוא נכשל בכל ניסיונותיו לזכות באליפות המזרח; 2. גם אם המזרח היה האזור החלש, הצמרת שלו הייתה לא פחות חזקה מזו של המערב וקבוצות כמו בוסטון סלטיקס, דטרויט פיסטונס ובמידה מסוימת גם אורלנדו מג'יק הותירו רושם שגם אם בין האזורים המערב מנצח יותר, אין זה אומר שהדרך לגמר קלה יותר מהמזרח (עוד נחזור לעניין הזה).

אחרי המעבר למיאמי היט התרחש תהליך של דעיכת קבוצות הצמרת הנזכרות לעיל במזרח בד בבד עם עלייתה של מיאמי היט ואנטי שהיה כלפיה כקבוצת כוכבים המכילה את השחקן הטוב בליגה והשנוא בה (ולא משנה אם נהיה השנוא ביותר לפני או אחרי המעבר לצרוך הדיון בעניין זה).

טיעון נוסף אך קשור, הוא שלברון ג'יימס פחדן (הקיצוניים שבמקטרגים אף השתמשו בתיבות "מוג לב"), שכן הוא יודע שקל יותר לשחק במזרח בכלל ולהגיע דרכו לגמר בפרט, ולכן בחר להעביר את הקריירה שלו במזרח.

אם נתעלם משבע השנים הראשונות בקליבלנד קבאלירס – אותן שבע שנים שהן בבחינת רעות מראה ודקות בשר, דקות ושדופות קנים – שהרי גם המקטרגים הגדולים ביותר לא חושבים שלברון ג'יימס יכול היה להשפיע על המועדון שיבחר אותו (טוב, זה לא ממש מדויק. קובי בראיינט כבר הוכיח שכן ניתן להשפיע, אבל זה מקרה קצה ולא ממש שייך לדיון.), וכן נתעלם מכך שלברון ג'יימס ממשיך לשחק בקבוצה מסוימת אחרי שעבר אליה (למרות שקיימים גם כאלה שיש להם ביקורת על זה, אבל הם מיעוט), אזי שניוותר עם שני המעברים שביצע בקריירה במזרח: המעבר מקליבלנד קבאלירס למיאמי היט והמעבר ממיאמי היט לקליבלנד קאבלירס.

נתחיל עם המעבר מקליבלנד קאבלירס למיאמי היט – כנזכר לעיל, ואשמח אם מישהו יתקן אותי, עד המעבר של לברון ג'יימס למיאמי היט בקושי דובר על חוסר האיזון בין האזורים, בעונות שקדמו למעבר, מהסיבות שפורטו לעיל. לברון ג'יימס ביצע את המעבר קודם כול ולפני הכול כדי לעבור לקבוצה טובה יותר שתיתן לו סיכוי לאליפות ובפרט תגדיל את היכולת לאתגר את בוסטון סלטיקס – גם זאת כבר צוין בפרק קודם. סיבה נוספת היא שהוא רצה לשחק עם חברו הטוב דוויין וייד והלה לא ממש הביע נכונות לעזוב את מיאמי היט. כלומר, לא נראה שהאזור בו הקבוצה משחקת היווה שיקול במעבר. לכל הפחות, לא זכור לי שטענות כאלו נשמעו בזמנו, ובטח שהן לא היו בקונצנזוס.

עכשיו נעבור למעבר השני, אשר עליו מרבית הביקורת בהקשר זה, והוא המעבר ממיאמי היט לקליבלנד קבאלירס. אפשר לטעון שלברון ג'יימס עזב את מיאמי היט פעם שראה שהפוטנציאל שלה לעתיד נמוך. אני, באופן אישי, חושב שהיכולת של מועדון כמו מיאמי היט להעמיד קבוצה ראויה לאליפות סביב לברון ג'יימס גבוהה מזו של קליבלנד קבאלירס, ולכן חושב שהיו שם שיקולים נוספים, אבל הביקורת שלעצמה ראויה. ברם, אנחנו לא פה על מנת לדון על עזיבת מיאמי היט, אלא על המעבר לקליבלנד קאבלירס. ליתר דיוק – המעבר לקליבלנד קאבלירס המזרחית.

לברון לא סתם בחר בקליבלנד קאבלירס. זה לא שהוא לקח גלובוס, סובב אותו, עצם עיניים, דקר עם האצבע, ממש קיווה שיצא בית שערים, אבל לצערו יצא קליבלנד. לברון ג'יימס חזר לקליבלנד קבאלירס כי: א. זה המועדון שבחר אותו בדראפט ; ב. אוהיו היא המדינה בה הוא נולד וחי את מרבית שנות חייו; ג. המעמד שלו בארגון מאפשר לו השפעה גדולה יותר.

יש הטוענים שהוא חזר לקליבלנד קבאלירס כי זו הייתה הקבוצה עם הפוטנציאל הגדול ביותר מבחינת שחקנים ונכסים. הביטו, אני לרגע לא טעון שלברון ג'יימס היה חוזר למועדון מפורק שאי אפשר לבנות ממנו כלום. אולי כן, אבל ברור שאי אפשר להיות נחרץ לגבי זה. ברם, אני בהחלט כופר בטענה ששחקן פלוני היה בוחר בקליבלנד קבאלירס. אין פה בחירה של המקום שיביא לו אליפות או בחירה אקראית של מועדון במזרח. אין פה שום קשר למזרח-מערב. יש פה עניין אחד והוא הקשר בין לברון ג'יימס לקליבלנד קבאלירס ואוהיו.

עכשיו בואו נניח לרגע שלברון ג'יימס עובר למערב. לאן יעבור? למינסוטה טימברוולבס? ליוטה ג'אז? למה לו? הרי דיברנו על זה שעזב את קליבלנד קבאלירס מלכתחילה כדי לזכות בתארים. אז נניח שהוא עובר לסן אנטוניו ספרס. או ללוס אנג'לס קליפרס. או לאוקלהומה סיטי תאנדר. כמה אליפויות היו לו במקרה כזה?

בכל מקרה, לעולם לא נוכל לדעת מה היה קורה אם לברון ג'יימס היה משחק במערב בשיאו או אם מיאמי היט/קליבלנד קבאלירס היו משחקות במערב. אין לדעת איך הליגה הייתה נראית, לאן בחירות הדראפט היו מוגרלות ואילו עסקאות היו מתבצעות. אולי במזרח קבוצות מעדיפות לצבור נכסים ולבנות לטווח ארוך עד שלברון ג'יימס ירד ברמתו?

עוד טיעון שכדאי להתייחס אליו הוא שללברון ג'יימס היו שתי אפשרויות ריאליות: להישאר במיאמי היט או לחזור לקליבלנד קבאלירס – כל בחירה אחרת הייתה פוגעת במורשת שלו. אני מניח שכולם מכירים את בדיחה השפן והכובע – כנראה שלסיטואציה כזו התכוונו. נשאר במזרח? פחדן. עובר למערב? פגיעה במורשת.

לסיכום ביניים, זה נכון שלברון שיחק באזור החלש – זה לא נכון שהוא נשאר בו בגלל היותו חלש. כמו כן, כל ספקולציה לגבי מעבר שלו למערב / מצב בו קבוצתו הייתה משחקת במערב לאורך זמן, תהיה ברמת ודאות נמוכה.

ואחרי כל זה יש פה עניין מהותי שהוא ליבת המענה לכל הטענות הללו – זה שהמזרח חלש יותר לאורך השנים לא אומר בהכרח שקל יותר להגיע דרכו לגמר. כמובן שישנן עונות בהן זה קל יותר. אולי הרוב ואולי לא. אבל אי אפשר לחרוץ קטגורית שבאופן עקבי הדרך של לברון ג'יימס לגמר הייתה קלה יותר משל אלופת המערב.

[במאמר מוסגר יצוין כי כאשר מדברים על "אם קבוצה X הייתה משחקת במזרח/מערב היה לה מאזן טוב/גרוע בהרבה" צריך לזכור שנרמול מאזנים בין האזורים (ברמת המאזנים הבין אזוריים מבלי להיכנס פרטנית לכל קבוצה, שם השונות תהיה גדולה יותר) נע בין פחות מניצחון/הפסד אחד לעד ארבעה ניצחונות/הפסדים, תלוי בעונה. אך בכל מקרה – וזו נקודה חשובה – לא תמיד המאזן משקף את הקושי בפלייאוף, אך זה לא אומר שניתן להתעלם ממנו כליל.]

בואו נסתכל לרגע על המסלולים בכל אחת מהעונות בהן לברון ג'יימס העפיל לגמר מאז המעבר למיאמי היט:

2011

מיאמי היט: פילדלפיה 76' (41:41), בוסטון סלטיקס (26:56), שיקגו בולס (20:62).

דאלאס מאבריקס: פורטלנד טריילבלייזרס (34:48), לוס אנג'לס לייקרס (25:57), אוקלהומה סיטי תאנדר (27:55).

בסיבוב הראשון אין ספק שדאלאס מאבריקס עברה משוכה גבוהה יותר. אך ממנו ואילך? בוסטון סלטיקס או לוס אנג'לס לייקרס? שיקגו בולס עם המאזן הכי טוב בליגה וה-MVP המכהן או אוקלהומה סיטי תאנדר? לכל הפחות יש פה ספק איזה מסלול קשה יותר. בטח שאי אפשר להיות נחרצים לטובת המערב.

2012

מיאמי היט: ניו יורק ניקס (30:36), אינדיאנה פייסרס (24:42), בוסטון סלטיקס (27:39).

אוקלהומה סיטי תאנדר: דאלאס מאבריקס (30:36), לוס אנג'לס לייקרס (25:41), סן אנטוניו ספרס (16:50).

בשני הסיבובים הראשונים קשה להכריע. נכון שסן אנטוניו ספרס נתנה עונה מעולה וגם פתחה את הפלייאוף בסערה, אבל מי שזוכר את התקופה ממש לא בטוח שיחרוץ שסדרה מולה קשה יותר מול בוסטון סלטיקס המנוסה של הביג 4. לא לחינם מיאמי היט פיגרו 3:2 מול בוסטון סלטיקס לפני שמחצו את אוקלהומה סיטי תאנדר. גם פה, לדעתי, קשה להיות נחרצים לגבי המסלול שבהכרח קשה יותר.

2013

מיאמי היט: מילווקי באקס (44:38), שיקגו בולס (37:45), אינדיאנה פייסרס (32:49).

סן אנטוניו ספרס: לוס אנג'לס לייקרס (37:45), גולדן סטייט ווריורס (35:47), ממפיס גריזליס (26:56).

בשני הסיבובים הראשונים המערביות טובות יותר. זה נכון שהמאזנים של שיקגו בולס וגולדן סטייט ווריורס דומים, אבל שיקגו בולס היו בלי דריק רוז. עם זאת, למרות המאזן העדיף של ממפיס גריזליס, אני עומד על כך שאינדיאנה פייסרס מהדורת פלייאוף 2013 קבוצה טובה מהמקבילה בממפיס. זאת ניתן לראות גם במהלך הפלייאוף עצמו וגם בעונה העוקבת בה אותה חמישייה של אינדיאנה פייסרס כבשה את ראשות המזרח. מי שיגיד פה שהמערב קשה יותר רק בגלל המאזנים יאלץ להתמודד עם הטענה ההפוכה בהמשך. בכל מקרה, גם פה אני לא חושב שאפשר להיות נחרץ.

2014

 מיאמי היט: שרלוט הורנטס (39:43), ברוקלין נטס (38:44), אינדיאנה פייסרס (26:56).

סן אנטוניו ספרס: דאלאס מאבריקס(33:49), פורטלנד טריילבלייזרס (28:54), אוקלהומה סיטי תאנדר (23:59).

על פניו אין בכלל ספק שהדרך במערב קשה יותר, אבל צריך לקחת בחשבון את הפציעה של סרג' איבאקה בשני המשחקים הראשונים בגמר המערב. בכל מקרה, פה לא אתווכח עם מי שיטען באופן נחרץ שהדרך במערב הייתה קשה יותר.

2015

קליבלנד קבאלירס: בוסטון סלטיקס (42:40), שיקגו בולס (32:50), אטלנטה הוקס (22:60).

גודלן סטייט ווריורס: ניו אורלינס פליקנס (37:45), ממפיס גריזליס (27:55), יוסטון רוקטס (26:56).

על הנייר הדרך במערב קשה יותר, אבל כשנזכרים שג'רו הולידי היה בכשירות חלקית ושיחק מעט, טוני אלן היה בכשירות חלקית ולמעשה לקח דקות משמעותיות רק בשלושה משחקים, מייק קונלי היה בכשירות חלקית ופספס משחק אחד ופטריק בברלי היה פצוע, מבינים שגולדן סטייט ווריורס עברה פלייאוף בלי קו אחורי בכיר כשיר של אף אחד מהיריבות. כמו כן, אני חושב שאטלנטה הוקס עדיפה על יוסטון רוקטס. עזבו את המאזנים. אם לוס אנג'לס קליפרס הייתה מעפילה הייתי חושב שהיא עדיפה למרות מאזן נחות. אבל יוסטון רוקטס, קל וחמר בלי פטריק בברלי, נופלת מאטלנטה הוקס. בכל מקרה, גם פה אי אפשר להיות נחרצים.

2016

קליבלנד קבאלירס: דטרויט פיסטונס (38:44), אטלנטה הוקס (34:48), טורונטו ראפטורס (26:56).

גולדן סטייט ווריורס: יוסטון רוקטס (41:41), פורטלנד טריילבלייזרס (38:44), אוקלהומה סיטי תאנדר (27:55).

האם אתם זוכרים את המשפט "מי שיגיד פה שהמערב קשה יותר רק בגלל המאזנים יאלץ להתמודד עם הטענה ההפוכה בהמשך"? אז הגענו להמשך. מי ששם הכריע מעבר רק בגלל המאזנים מתבקש להכריע פה מזרח מבלי להתפלפל. לדעתי, שני הסיבובים הראשונים של קליבלנד קבאלירס היו קשים יותר, אולם הגמר האזורי של גולדן סטייט ווריורס היה קשה יותר, גם, אך לא רק, בשל הפציעה של יונאס ולנצ'יונאס. אז האם עדיפה דרך של קבוצות ברמה 3,4,8 או 5,6,7? כל אחד יכריע כרואות עיניו, אבל גם פה לא ניתן להיות נחרצים.

2017

קליבלנד קבאלירס: אינדיאנה פייסרס (40:42), טורונטו ראפטורס (31:51), בוסטון סלטיקס (29:53).

גולדן סטייט ווריורס: פורטלנד טריילבלייזרס (41:41), יוטה ג'אז (31:51), סן אנטוניו ספרס (21:61).

בשני הסיבובים הראשונים המאזנים דומים ואיכות הקבוצות דומה וזאת עוד בהתעלמות מהפציעה של יוסוף נורקיץ' (אני מקזז את הפציעות של ג'ורג' היל וקייל לאורי). אין ספק שסן אנטוניו ספרס טובה מבוסטון סלטיקס, יש טיפה ספק שהיא טובה ממנה ללא טוני פארקר ויש ספק רב מאד שהיא טובה ממנה בלי טוני פארקר ובלי קוואי לאונרד (נכון, גם אייזאה תומאס נפצע, אבל זה היה אחרי שהמשחק השני היה גמור, כלומר 2:0 לקליבלנד קבאלירס אחרי 2 משחקי חוץ – הבדל גדול מהסיטואציה גם נפצע קוואי לאונרד). לפיכך, גם פה לא ניתן לומר שהדרך מהמערב הייתה קשה יותר.

2018

קליבלנד קבאלירס:אינדיאנה פייסרס (34:48), טורונטו ראפטורס (23:59), בוסטון סלטיקס (27:55).

גולדן סטייט ווריורס: סן אנטוניו ספרס (35:47), יוטה ג'אז (34:48), יוסטון רוקטס (17:65).

בסיבוב הראשון המאזנים דומים ואיכות הקבוצות דומה. בסיבוב השני טורונטו ראפטורס עדיפה על יוטה ג'אז ובגמר האזורי יוסטון רוקטס עדיפה לאין ערוך על פני בוסטון סלטיקס. כאן, במצטבר, הדבר לגמר של גולדן סטייט ווריורס מהמערב הייתה קשה יותר מאשר של קליבלנד קבאלירס מהמזרח, בשל הקושי הגדול בגמר האזורי.

אפשר להסכים או לחלוק עלי בשנה ספציפית זו או אחרת, אבל אני חוזר ואומר שאי אפשר לחרוץ קטגורית שבאופן עקבי הדרך לגמר מהמזרח קלה, כל שכן קלה משמעותית, מהדרך לגמר מהמערב. זה ממש לא נופת צופים מזרחי מול בית מטבחיים מערבי.

ואחרי כול זה, בסופו של דבר לברון ג'יימס כן עשה את המעבר למערב – הרבה אחרי שיאו. זה לא מנע ממנו לסיים עם קבוצתו במקום הראשון במערב וזה לא מנע ממנו להפעיל לגמר. אז אם לברון ג'יימס, בעונתו ה-17, מסיים בראשות המערב ומעפיל ממנו לגמר, ובלי הסגל המשלים הטוב ביותר, מה לדעתכם היה קורה לו בשיאו היה עובר למערב ומקבל סגל טוב ולא במעט?

[אותה העפלה גם גרמה לי לכתוב על הבלדה על המזפח:

"פה זה לא המזפח, מפה לא תגיע לגמר

פה זה לא המזפח, בשבילך פה זה נגמר

פה זה לא המזפח, פה לא תסיים ראשון

פה זה לא המזפח, תתרגל למקום אחרון

פה זה לא המזפח, פה לא תצבור מספרים

פה זה לא המזפח, חפש מקומות אחרים

פה זה לא המזפח, פה לא תשיג ניצחונות

פה זה לא המזפח, פה לא תמלא ארונות

פה זה לא המזפח, פה לא תשיג גאולה

פה זה לא המזפח, לא תעזור אפילו משאלה

פה זה לא המזפח, פה אין סיכוי להצליח

פה זה לא המזפח, את הפרקט אתה תסריח

פה זה לא המזפח, פה לא תוכל לטייל

פה זה לא המזפח, בך כול קבוצה תתעלל

פה זה לא המזפח, עליך יצחקו כולם

פה זה לא המזפח, תיזכר לדיראון עולם

פה זה לא המזפח, פה טובים ממך מאות

פה זה לא המזפח, כבר רואים את הדמעות

פה זה לא המזפח, פה לא תרשום שיאים

פה זה לא המזפח, לך פה הרבה דומים

פה זה לא המזפח, פה אסור לפשל

פה זה לא המזפח, יאללה התחל לקפל

פה זה לא המזפח, רושם אינך עושה

פה זה לא המזפח, אז מה אם אתה מנוסה

פה זה לא המזפח, פה חובה לידך שני כוכבים

פה זה לא המזפח, כולכם תהיו עצובים

פה זה לא המזפח, פה יעשו ממך קציצות

פה זה לא המזפח, תאכל מלא עקיצות

פה זה לא המזפח, מפה לא תגיע לגמר

פה זה לא המזפח, בשבילך פה זה נגמר"]

סיכום הפרק: המזרח חלש יותר אבל זו לא הסיבה שלברון ג'יימס בילה בו את רוב הקריירה, אין לדעת מה היה קורה אילו היה משחק במערב בשיאו או קבוצתו הייתה משחק במערב בשיאו אפילו ברמת ודאות סבירה, לא ניתן להכריע קטגורית שהדרך של לברון ג'יימס לגמר תמיד או אפילו כמעט תמיד קלה מהדרך של היריבה מהמערב.

*

אנא בכוח

בסוגייה הזו קיימות שתי טענות משלימות האחת לשנייה על משחקו של לברון ג'יימס:

  1. לברון ג'יימס הוא רק כוח – חוץ מזה אין לו כלום.
  2. אם היו שמים את המוח של לברון ג'יימס בגוף של XYZ (הכנס כאן שם של שחקן לו, לכאורה, אין נתונים גופניים מרשימים) ספק אם היה יוצא ממנו שחקן כדורסל, קח וחמר שחקן ב-NBA, לא כל שכן שחקן בצמרת ההיסטורית.

נתחיל בהתייחסות לטענה הראשונה, לפיה סט הכלים של לברון ג'יימס מתמצא בכוח שלו. ראשית, חשוב לציין שמי שחושב שהיכולות הגופניות של לברון ג'יימס מתחילות ומסתיימות בכוח, לעניות דעתי, טועה טעות מרה. לברון ג'יימס, יחסית לגובהו – שגם הוא סוג של נתון גופני – בעל מהירות, זריזות, גמישות וכיו"ב סבירים לכל הפחות וכנראה טובים ואף מעבר לכך. אבל בואו נתעלם מכך, נעשה הנחה למקטרגים ונניח שמי שכתב "כוח" התכוון לסט היכולות הגופניות הכולל של לברון ג'יימס.

אני מודה שבניגוד לחלק מהטענות שהובאו בפרקים הקודמים לעיל, קשה לי מאד להבין את מקור הטענה הזו. הלא כל מי שצופה בלברון ג'יימס באופן קבוע יודע שאין ממש בדברים. לברון ג'יימס מוסר ברמה גבוהה מאוד ומנהל משחק ברמה גבוהה מאוד. על כך יעידו כמות האסיסטים ויחס האסיסטים/איבודים שלו. (זה נכון שזה ששחקן א' מוסר יותר אסיסטים משחק ב' או מחזיק ביחס אסיסטים/אבודים טוב ממנו לא הופך אותו אוטומטית למוסר טוב יותר או למנהל משחק טוב יותר, אבל זה כן יכול לתת לנו מושג כללי.) לא ייתכן ששחקן שכל יכולותיו הכדורסלניות מסתכמות בנתונים גופניים יהיה הפורוורד שמסר הכי הרבה אסיסטים בהיסטוריה ועוד ביחס אסיסטים/אבודים טוב. בנוסף, לברון ג'יימס קולע שלשות בממוצע קריירה של למעלה מ-34%. וזה לא שהוא זורק מעט, כן? לברון ג'יימס זורק כ-4.3 שלשות למשחק. ללברון ג'יימס ראיית משחק נהדרת, ושליטה טובה בכדור, הוא מסיים נפלא ליד הטבעת מבחינת הביצוע הטכני – בשתי הידיים. יותר מזה – הוא קולע מחצי מרחק בשתי הידיים. והוא בכלל שמאלי שזורק בימין! (כפי שתוכלו לראות כאן)

האם אתם מבינים? אדם שמאלי קולע ביד ימין ב-34% מהשלוש, כשמשחקו לא מבוסס על זה. רק חשבו מה היה קורה אם היה זורק עם היד החזקה והיה מתאמן על זריקת שלשות כהיבט המרכזי של משחקו. ובכל זאת יש מי שמגביל אותו ליכולות גופניות בלבד. (כאילו שקשר עין-יד איזה יכולת גופנית.) מוזר מאוד. יש כמובן עוד המון היבטים בהם הוא מראה יכולות גבוהות מאד, אבל קצרה היריעה מלפרט את כולם.

הביטו, אני לרגע לא טוען שהיכולות הגופניות של לברון ג'יימס לא מסייעות לו. ברור שחלק מהיותו חוטף מצוין הוא היציאה מהמקום והזרועות הארוכות. אבל כל זה לא היה שווה הרבה בלי תזמון וקריאת מהלכים. זה נכון שיותר קל לקלוע שלשה כשמפחדים מהחדירות שלך לסל, אבל גם את זה צריך לדעת לעשות. את לברון ג'יימס צריך לשבח ולא לבקר על כך שהוא מנצל את יתרון שהגוף מקנה לו.

יש משהו שחשוב להגיד בעניין אולי בכלל הייתי צריך לפתוח אתו את הפרק – לברון ג'יימס היה טיפש מאוד עם לא היה מנצל את תום את כל היתרונות שעומדים לרשותו. כן, לברון ג'יימס קיבל יופי של מתנה גנטית בדמות סט יכולות גופניות מרשים ביותר. חלק מהחכמה – ואולי בכלל עיקר החכמה – הוא לדעת לנצל את אותם יתרונות. לא מדובר פה על שון קאמפ סטייל שזה כל מה שהוא מכיר. אפילו שחקן כמו בלייק גריפין, אשר משמעותית פחות מגוון מלברון ג'יימס, הוא הרבה יותר מרק יכולותיו הגופניות. כאילו מה בדיוק מצפים ממנו? שאם הוא יכול להשיג בחדירות 60% הוא בכל זאת ירוץ מאחורי חסימות? למה בדיוק? האם מטרת המשחק אינה לנצח?

בואו עכשיו נצרף לדיון גם את הטענה השנייה, לפיה אם היו שמים את המוח של לברון ג'יימס בגוף של שחקן מוגבל פיזית לעומתו הוא היה מוצלח פחות. נתחיל מזה שזוהי ספקולציה כל כך בעייתית להתייחסות. אם ללברון ג'יימס היה גוף אחר הוא היה מתפתח כשחקן שונה לחלוטין. מלכתחילה, כילד, העדיפות של פיתוח כלים מסוימים במשחק לעומת אחרים היה משתנה. לברון ג'יימס חיית עבודה. הגוף הזה אינו תולדה של גנטיקה בלבד, אלא של מחויבות בלתי נגמרת למשחק. של עבודה מטורפת בחדר הכושר, של הקפדה על תזונה, על שעות שינה וכיו"ב. בואו נניח שלברון ג'יימס מקבל את הגוף של ריי אלן. עכשיו, אנחנו כבר יודעים שלברון ג'יימס מתחיל ראשון את יום האימונים ומסיים אותו אחרון. אז במקום לפתח את הסיומת ליד הטבעת הוא היה זורק כל יום 1,000 שלשות כמו שריי אלן עשה. האם מישהו יכול להתחייב שאין לנו שחקן של 2.5 שלשות למשחק ב-43%? באמת שאי אפשר לדעת. מה שכן אפשר לדעת הוא שלברון ג'יימס שחקן מאד חכם שעובד מאד קשה. כששני אלה מתחברים, הנחה מאד סבירה היא שהוא היה מנצל את הפוטנציאל של כל גוף שהיה מקבל. בין אם זה קרוס אובר כרכז של 190 ס"מ או משחק עם הגב לסל כשחקן ציר בגובה 215 ס"מ.

בואו נעשה ניסוי אחר – נשים את המוח של סטפן קרי בגוף של מנוט בול או של רובין לופז. האם עדיין מדובר על הקלעי הטוב בהיסטוריה? האם גם עם הגוף הזה הוא יוכל לרוץ מאחורי חסימות בלי בעיה? האם גם עם הגוף הזה הוא יוכל להפגין כזו שליטה אבסולוטית בכדור? ברור שהוא היה מבסס את משחקו בצורה אחרת לחלוטין והיינו מקבלים שחקן אחר לגמרי.

שחקן יכול וצריך להישפט אך ורק על סמך הגוף אשר זימן לו הגורל. ובכל זאת, במקרה של לברון ג'יימס, אני מרגיש מאד בנוח לומר שהוא היה מנצל את מלוא הפוטנציאל מכל גוף שהיה מקבל.

ורגע לפני הסיכום חייבים להתייחס לעוד נקודה והיא האופי – האופי לא אמור להיות תלוי בנתונים הפיזיים. לברון ג'יימס מנהיג. מהרגע שהגיע לליגה הוא הפגין כישורי מנהיגות. במשאל הג'נרל מנג'רים השנתי הוא, באופן עקבי, מדורג בצמרת בחוכמת משחק ובמנהיגות. עם כל הכבוד לאותם מומחי כדורסל מישראל, אני בספק רב אם הם מבינים יותר טוב ממנהלי הליגה.

עכשיו אבקש ממכם לצפות בסרטון ולומר לי מהו חלקו של הגוף של לברון ג'יימס ומהו חלקה של ראיית המשחק במהלכים להלן:

סיכום הפרק: ללברון ג'יימס יש נתונים גופניים מעולים וכל הכבוד לו שהוא יודע לנצל אותם בצורה הטובה ביותר, אך הוא שחקן הרבה יותר מגוון ומציג רמה נפלאה בעוד המון היבטים של המשחק שלא קשורים לנתונים הגופניים. לפיכך, ובשל מוסר עבודה מרשים ביותר, ניתן להניח שלברון ג'יימס היה מפיק את המירב והמיטב מכל גוף אותו היה מזמן לו הגורל.

*

הצילו

הטענה הבאה אליה ארצה להתייחס היא הטענה לפיה בשתיים מבין האליפויות של לברון ג'יימס, שלשה של שחקן קבוצתו הצילה לו את האליפות. הכוונה כמובן לשלשות של ריי אלן, במשחק מספר 6 בגמר 2013, ושל קיירי אירווינג, במשחק מספר 7 בגמר 2016.

לפני שאכנס לפירוט של כל אחד מהמקרים, אני רוצה לומר שאני כופר בטענה שפעולה ספציפית של שחקן פלוני-אלמוני מצילה שחקן אחר. כדורסל הוא משחק קבוצתי וזה לא ריאלי לצפות שרק שחקן אחד יעשה הכול מהכול ועוד יעשה זאת מושלם.

[בהקשר הזה, כתבתי פעם את המדריך להייטר המתחיל:

השחקן קלע הרבה בהתחלה ומעט בסוף: "צ'וקר."

השחקן קלע מעט בהתחלה והרבה בסוף: "גונב את התהילה לאלה שעבדו בשבילה."

השחקן קלע הרבה בהתחלה והרבה בסוף: "מסרס את האחרים."

השחקן קלע מעט בהתחלה ומעט בסוף: "נטל על הקבוצה."

השחקן ממשיך לקלוע כשהוא ביום טוב: "אגואיסט."

השחקן קולע למרות ששחקן אחר ביום טוב יותר: "לא יודע לשחרר לאחרים."

מישהו אחר גם קלע נקודות מכריעות למרות שהשחקן קלע את רובן: "הציל אותו."

השחקן קלע הרבה, מסר הרבה אסיסטים, קלט הרבה כדורים חוזרים, חטף הרבה וחסם הרבה: "דואג רק לסטטיסטיקה האישית."

השחקן קלע מעט, אך תרם רבות בהגנה ובניהול המשחק: "נגר."

השחקן מסר לזריקה מכרעת פנויה: "פחדן."

השחקן הולך על המים: "לא יודע לשחות."]

להלן התייחסותי לשני המקרים שנזכרו לעיל:

  1. 10 שניות לסיום הרבע השלישי במשחק מספר 6 בגמר 2013 לוח התוצאות הראה על יתרון בן 12 נקודות לזכות סן אנטוניו ספרס. גביע לארי אובריין כבר חבש כובע בוקרים מהודר, נעל מגפי עור מצוחצחות בתוספת דורבנות נוצצים והחל לשים פעמיו לכיוון המדבר של טקסס. אלא ש… אלא שאז החליט שחקן אחד, לברון ג'יימס שמו, שזה פשוט לא מקובל עליו. שאת המשחק הזה הוא לא מפסיד לפני שהוא משאיר כל טיפת זיעה שמצויה בגופו וכול ג'ול אנרגיה שמצוי בגופו על הפרקט. מפה לברון ג'יימס השתלט על המשחק באופן אבסולוטי וקלע 15 נקודות בקצת יותר מ-7 דקות כדי להעלות את מיאמי היט ליתרון בן 3 נקודות. סן אנטוניו ספרס, הבלתי נגמרת, עוד חזרה להוביל – כן, גם תודות לטעויות של לברון ג'יימס (אולי עליו כתב פרידריך ניטשה את ספרו 'אנושי, אנושי מדי'). לברון ג'יימס לא אמר נואש וקבר עוד שלשה, כדי להוריד את ההפרש לשתי נקודות, לפני שקוואי לאונרד קלע רק אחת משתי זריקות מהקו. על ההמשך מפה ועד לסיום הרבע הרביעי אין טעם להרחיב, שכן כולם מכירים בעל פה מה קרה בכל שניה באותה ההתקפה מפה ועד לשלשה של ריי אלן שהשוותה את המשחק ושלחה אותו להארכה. ובהארכה? שוב היה זה לברון ג'יימס שקלע את הסל שהעלה את מיאמי היט ליתרון ממנו סן אנטוניו ספרס כבר לא חזרה ואחריו לא קלעה נקודה (ריי אלן עוד הוסיף שתי נקודות מקו העונשין פחות משתי שניות לסיום) – 20 נקודות מאותו פיגור לקראת סיום הרבע השלישי, אם איבדתם את הספירה בינתיים. אין לזלזל בשלשה של אלן ואין לזלזל בכדורים החוזרים בהתקפה ובחסימות החשובות של כריס בוש, אבל מי שהציל את מיאמי היט לא היה כריס בוש ומי שהציל את מיאמי היט לא היה ריי אלן. ככול שהפעולות שלהם היו חשובות ואף אקוטיות, קריטיות וויטאליות באותו הניצחון, הצלת המשחק רשומה קודם כול ולפני הכול על שמו של לברון ג'יימס, שבהצגה אפית החזיר את הקבוצה מהקבר לניצחון בהארכה. נתקלתי בעבר בתיאור הציני אך המשעשע ש"ריי אלן קלע שלשה והופ הופיע הספרה 4 לצד טור הניצחונות של מיאמי היט." אני אהיה טיפה פחות ציני, ואסתפק ב"ריי אלן קלע שלשה והופ מיאמי היט חזרו מפיגור 12 נקודות לניצחון בהארכה."
  2. אם עוד אפשר להבין מדוע נאמרו התיבות "הציל אותו" לגבי השלשה של ריי אלן – שכן הסיכון שאם ריי אלן היה מחטיא מיאמי היט הייתה מספיקה ללקט עוד כדור חוזר בהתקפה ולייצר שלוש נקודות הוא קלוש – התיבות הללו בלתי מתקבלות על הדעת לגבי המקרה השני. 53 שניות לסיום משחק 7 בגמר 2016 קלע קיירי אירווינג שלשה שהעלתה את קליבלנד קבאלירס ליתרון בן 3 נקודות. לגבי זה יש לומר כמה דברים: א. מדובר על 53 שניות לסיום המשחק במצב של שוויון נקודות. בניגוד למקרה הקודם, סיכוי לא מבוטל בכלל שגם אם קיירי אירווינג היה מחמיץ את השלשה עדיין קליבלנד קבאלירס הייתה מנצחת. נכון, אין לדעת מה היה קורה ביקום חלופי ואם זה שם של דג, אבל אנחנו כן יודעים שעד לסיום המשחק גולדן סטייט ווריורס לא קלעה נקודות בעוד שקליבלנד קבאלירס כן. ומי קלע? לברון ג'יימס. ולא, לא מדובר על זריקת עונשין כתוצאה מעבירה שמטרתה לעצור את השעון בעקבות השלשה של קיירי אירווינג, אלא על עבירה שזולת משחק 7 בגמר ה-NBA הייתה נשרקת כבלתי ספורטיבית, ומנעה, באגרסיביות מוגזמת, סל קל של לברון ג'יימס; ב. שוב, מי שהביא את הקבוצה למצב בו אותה שלשה מכריעה הוא לברון ג'יימס, שקלע את כל 8 הנקודות שקדמו לאותה השלשה, כלומר 9 מתוך 12 הנקודות האחרונות של קליבלנד קבאלירס שנקלעו במהלך קצת למעלה מ-7 הדקות האחרונות של המשחק; ג. לא זו בלבד שלברון ג'יימס עשה את כל זה כשבמהלך המשחק הוא נח דקה ו-11 שניות בלבד בתחילת הרבע השני ומחזיק את המצודה כשקיירי שאירווינג וקווין לאב נחים, אלא שהוא הוסיף גם כדורים חוזרים חשובים ואת אותה חסימה מיתית על אנדרה איגואדלה, כתוצאה מהחטאה של קיירי אירווינג. האם ניתן לכנות את השלשה של קיירי אירווינג 53 שניות לסיום המשחק במצב של שוויון כ"שלשת ניצחון"? בהחלט כן. זו שלשת ניצחון. האם חשיבותה כשלשה של ריי אלן? חד משמעית לא. האם היא הצילה את לברון ג'יימס? הפעם זה כבר ברמת הגיחוך, שלא לומר החוצפה, לטעון שאותה שלשה הצילה את לברון ג'יימס, שקלע לפניה, קלע אחריה והיה הגורם המשמעותי ביותר בכך שלא נקלעו נקודות מהצד השני.

סיכום הפרק: לא ריי אלן ולא קיירי אירווינג הצילו את לברון ג'יימס. לא מינה ולא מקצתה. לברון ג'יימס היה השחקן הטוב של קבוצתו בשני המשחקים וקלע בהם הכי הרבה נקודות. ולטובת המהדרין, אף רשם טריפל דאבל. לברון ג'יימס התעלה בשני המשחקים בדקות ההכרעה וקלע בהן יותר מכל שאר שחקני הקבוצה ביחד. לברון ג'יימס הפגין בשני המקרים עליונות מנטלית, פיזית ומקצועית. וגם אם פה ושם טעה, הרי שזה בטל בשישים לעומת תרומתו החיובית באותם המשחקים ובאותן הדקות. אם כבר ניתן לייחס הצלה למישהו זה ללברון ג'יימס שהציל את מיאמי היט ואת קליבלנד קבאלירס ובשל כך גם את ריי אלן וקיירי אירווינג. הוא אותם ולא הם אותו.

*

יותר טוב כלום מכמעט

כבר כתבתי בעבר על מאזן הגמרים של לברון ג'יימס כאן ונראה לי מיותר לכתוב הכול שוב. בקצרה, אני טוען שההפעלה לגמר היא הישג, גם אם מפסידים בו. ובכול מקרה, הפסד בגמר לא יכול לפגוע במורשת של שחקן לעומת אי העפלה לגמר. או במילים אחרות – עדיפה מדליית כסף על פני מקום שביעי.

שתי נקודות נוספות שלא כתבתי אז וחשוב לי לכתוב פה:

  1. בואו נניח שמייקל ג'ורדן לא מודח שלוש שנים רצופות בסיבוב הראשון של פלייאוף המזרח ביחד עם השיקגו בולס, אלא בכול אותן העונות הייתה השיקגו בולס בהנהגתו של מייקל ג'ורדן מעפילה לגמר ה-NBA, אך מפסידה בו. כלומר, נניח שמייקל ג'ורדן היה מסיים את הקריירה עם מאזן גמרים של 6 ניצחונות ו-3 הפסדים. האם נראה לכם שהוא היה פחות גדול, כיוון שלא היה ניתן לנפנף במאזן של 6/6? האם אתם מבינים כמה מגוחך זה נשמע? שהפסד בגמר ה-NBA עומד לרועץ לשחקן יותר מאשר הדחה בשלב מוקדם יותר? אם קובי בראיינט, שבחלק משנות השיא לא השכיל להעפיל עם הלוס אנג'לס לייקרס לפלייאוף (עם סגל חלש יאמר לזכותו), היה מעפיל לגמר באותן השנים ומפסיד בו – עם אותו הסגל ממש – האם זה היה הופך אותו לגדול יותר או פחות? מאזן גמרים הוא מדד עלוב ודמגוגי לבחון בו גדולה של שחקן. אליפויות? בהחלט (ואגע בזה בהרחבה בפרק הבא). ברם, אחרי אליפות, ההישג הקבוצתי המרשים ביותר הוא העפלה לגמר. ואם רוצים לזלזל באותן העפלות לגמר ולהפחית מחשיבותן, לכל הפחות, יש לזנוח את ההפסד בגמר כציון דרך שלילי. המירב הוא להתייחס לכך כהעדר הישג, אך וודאי שלא כפגם. ישנה הרגשה שזה מבחן שתפרו רק ללברון ג'יימס על מנת להקטינו.
  2. בסופו של יום כדורסל הוא משחק קבוצתי. לברון ג'יימס הפסיד גמר אחד בו קבוצתו (מיאמי היט) הייתה פייבוריטית לניצחון (על פני דאלאס מאבריקס בשנת 2011) וניצח שני גמרים בו קבוצותיו (מיאמי היט וקליבלנד קבאלירס) היו אנדרדוג לניצחון (לעומת אוקלהומה סיטי תאנדר בשנת 2012 ולעומת גולדן סטייט ווריורס בשנת 2016, בהתאמה). הווה אומר שלברון ג'יימס הוביל את הקבוצות שלו מעבר לרף הניצחונות הצפוי ביחס ליריבות אותן פגש בגמר. זאת כשבמהלך סדרות הגמר של השנים 2012-2018 לברון ג'יימס היה השחקן הטוב ביותר מבין שחקני שתי הקבוצות (ניתן להתווכח על גמר 2017 לעומת קווין דוראנט, אך כפי שתיאר זאת מאן דהוא "זה אמנם היה רק קרוב לטובת לברון ג'יימס, אולם אני פוסק לטובתו באופן מובהק, הואיל וקווין דוראנט עשה זאת כשהוא רץ בירידה ואילו לברון ג'יימס כשהוא רץ בעליה").

סיכום הפרק: הפעלה לגמר, קל וחמר בתוספת היות השחקן הטוב על המגרש, לתפיסתי, זה משהו שרק תורם לגדולתו של שחקן ולכל הפחות לא פוגע בה. הצגת הפסד בגמר כנקודת ציון שלילית זה מבחן שנתפר ללברון ג'יימס ותו לאו.

*

We Are the Champions

הטענה הבאה אליה ארצה להתייחס היא נחיתותו של לברון ג'יימס לעומת שחקנים אחרים ברשימת גדולי כול הזמנים מבחינת מספר האליפויות.

מספר דברים בהם אני מעוניין להשגיח לעניין האליפויות:

  1. אליפויות הן אמנם לא המדד היחיד בקביעת גדולתו ההיסטורית של שחקן, אבל הן חלק לא מבוטל מקביעה זו. מן הסתם, ככול שחלקו של שחקן באליפות גדול יותר, כך נייחס לזכותו את אותה האליפות בבואנו לבחון את מעמדו ההיסטורי. בהקשר הזה, אני נוטה לקטלג את חלקו של שחקן פלוני-אלמוני באליפות לחמש קטגוריות שונות. קטגוריה A – הכוכב המוביל של הקבוצה; קטגוריה B – חלק מחבורת כוכבים מובילים בעלי חשיבות דומה; קטגוריה C – כוכב בקבוצה אך שהיו חשובים ממנו; קטגוריה D – שחקן משלים משמעותי; קטגוריה E – שחקן משלים לא משמעותי/זניח. דוגמה לצורך המחשה לגבי שיקגו של עונת 1997/1998: קטגוריה A – מייקל ג'ורדן, קטגוריה B – אין, קטגוריה C – סקוטי פיפן, קטגוריה D – לוק לונגלי, קטגוריה E – ראסטי לה-רו. מהבחינה הזו, אי אפשר לטעון שלשחקן כלשהו כך וכך אליפויות בלי להכניס אותן להקשר של חשיבותו בהן. אם ניקח את הדוגמה המפורסמת ביותר, אזי שלרוברט הורי 7 אליפויות בעוד שלמייקל ג'ורדן 6 אליפויות "בלבד". עם זאת, איש לא יעז לבצע השוואה הן בין שני השחקנים והן בין האליפויות בהן זכו, משום שבעוד שמייקל ג'ורדן זכה ב-6 אליפויות מקטגוריה A, להורי אמנם 7 אליפויות אך כולן מקטגוריה D (המסנגרים הגדולים ביותר אולי ייחסו את האליפות של עונת 1994/1995 לקטגוריה C). לדידי, את הבחינה הזו יש לבצע לגבי כול אחד מגדולי כול הזמנים בבואנו להשוות ביניהם ו/או לדרג אותם. עושה הרושם שהקונצנזוס יודע להפריד בין מקרי קצה כמו מייקל ג'ורדן ורוברט הורי, אבל מתקשה לעשות זאת לגבי שחקנים להם אליפויות שונות מקטגוריות שונות ובדגש על שחקנים שזכו באליפות מקטגוריה A ומשום מה כול האליפויות שלהם, לפניה ו/או אחרי, גם כן מקבלות מעמד היסטורי זהה. זו גם אחת הסיבות שאני חושב שמייקל ג'ורדן גדול מכרים עבדול ג'אבר, למרות שוויון במספר האליפויות (ולכרים עבדול ג'אבר גם יש יותר אליפויות אזור ויותר תארי MVP, שחשובים ומרשימים לאין ערוך לעומת תארי FMVP), משום שבעוד שכול שש האליפויות של מייקל ג'ורדן הן מקטגוריה A, רוב (4 מ-6 ככול הנראה) האליפויות של כרים עבדול ג'אבר הן מקטגוריה B, כחלק מצמד כוכבים דומים בחשיבותם. אם ניקח את שאר כוכבי הליגה הנוכחיים, אזי שלקוואי לאונרד למשל יש אליפות אחת מקטגוריה A ואליפות נוספת שאם נבוא לקראתו נסווג אותה כקטגוריה B. לקווין דוראנט שתי אליפויות מקטגוריה B. לסטפן קרי אליפות אחת מקטגוריה A ושתי אליפויות מקטגוריה B, משום שגם מי שחושב שקווין דוראנט היה השחקן הטוב בקבוצה באותן האליפויות, לא יכול להתעלם מכך שהשיטה נבנתה סביב סטפן קרי, ושהוא, ביחד עם דריימונד גרין, היה המנהיג של הקבוצה. הנזכר לעיל, לכל הפחות, מגשר על הפער הזה. עכשיו נעבור ללברון ג'יימס: ללברון ג'יימס 3 אליפויות מקטגוריה A ועוד אליפות אחת שאם נסווג אותה לחומרא נקטלג אותה תחת קטגוריה B (הנוכחית, כחלק מצמד כוכבים בעל חשיבות דומה ביחד עם אנתוני דייוויס). לשאקיל אוניל למשל, אשר גם לו 4 אליפויות, יש גם כן 3 אליפויות מקטגוריה A ואליפות אחת מקטגוריה B (במיאמי היט, כחלק מצמד כוכבים עם דוויין וייד), אם אתם פרו שאקיל אוניל, או אליפות אחת מקטגוריה A ושלוש אליפויות מקטגוריה B (כולל שתי האחרונות בלוס אנג'לס לייקרס ביחד עם קובי בראיינט), אם אתם פרו קובי בראיינט. קובי בראיינט זכה ב-5 אליפויות – 2 אליפויות מקטגוריה A, בין אפס לשתי אליפויות מקטגוריה B (תלוי בשיפוט לחומרא או לקולא ביחס לשאקיל אוניל, כאמור) ובין אליפות אחת לשלוש אליפויות מקטגוריה C. חשוב להדגיש שאני לא טוען שאם לשחקן פלוני יותר אליפויות מקטגוריה גבוהה יותר הוא בהכרח גדול יותר. אני כן טוען שכשבאים לבחון את האליפויות של אותו השחקן בראייה היסטורית, בין היתר ביחס לשאר גדולי כול הזמנים, חובה להתייחס גם לחלוקה לקטגוריות. כי טכנית, אי אפשר להימלט מהעבודה שלרוברט הורי או ג'ון האבליצ'ק יש יותר אליפויות ממייקל ג'ורדן. זו עובדה שלא ניתן לערער עליה. אבל מהותית, לעניין המעמד ההיסטורי, לית מאן דפליג שהאליפויות של מייקל ג'ורדן נחשבות יותר. ובדיוק באותו האופן, טכנית לארווין ג'ונסון ולקובי בראיינט יותר אליפויות מלברון ג'יימס, אבל מהותית, לעניין המעמד ההיסטורי, אני כופר בניסיון להציג את המשוואה 5>4 כרלוונטית לעניין. כיוון שמהותית האליפות שלו נחשבות לא פחות ואף יותר.
  2. מי שקרא את הסעיף הקודם ובקיא בהיסטוריה של ה-NBA לא יכול שלא לשאול את עצמו "ומה לגבי ביל ראסל?" ברור שמבחינת סך האליפויות, לרבות בחלוקה לקטגוריות, ביל ראסל מוביל בראש ובפער בלתי מבוטל מכול אחד אחר. עם זאת, מעבר לחלוקה לקטגוריות השונות, לא ניתן להתעלם מתנאי התחרות בהם הושגו האליפויות. האליפויות בעידן של ג'ורג' מיקן הושגו בענף גולמי והתחרות הייתה בין קבוצה די מינורית של שחקני כדורסל. האליפויות בעידן של ביל ראסל ווילט צ'מברליין הושגו בעידן בו הענף כבר לא היה גולמי, אולם האינטראקציה על בסיס שונות בצפיפות הפיגמנטים הייתה בחיתוליה. בשנות השיא של כרים עבדול ג'אבר האינטראקציה על בסיס שונות בצפיפות הפיגמנטים כבר הייתה עובדה מוגמרת, אבל הליגה הייתה מפוצלת. באליפויות של ארווין ג'ונסון ולארי בירד התחרות כבר הייתה כל אמריקאית, אבל ללא מגבלות תקרת שכר שהקלו על יצירת קבוצת על במועדונים המרכזיים. באליפויות של מייקל ג'ורדן התחרות כבר הייתה כול אמריקאית וכולל תקרת שכר, אך, ברובה, אמריקאית בלבד. ואילו בימי אנו הליגה כבר גלובלית. לראיה, בעונת 2019/2020, שניים מבין שחקני כול אחת מחמישיות העונה, קרי 40%, הם שחקנים זרים. אז ברור שכול אחד יכול לשחק אך ורק בתנאים ששררו בתקופתו, אבל ככול שנוקפות השנים וגדלה התחרות גדלה איתה המשמעות של כול אליפות. וכפי שזו הסיבה שרבים רואים ב-6 האליפויות של מייקל ג'ורדן לא פחות משמעותיות מ-11 האליפויות של ביל ראסל, כך ניתן לראות (יחד עם הסעיף הקודם או בלעדיו) ב-4 האליפויות של לברון ג'יימס לא פחות משמעותיות מ-5 האליפויות של ארווין ג'ונסון או מ-6 האליפויות של כרים עבדול ג'אבר. היכן הסוף של התהליך הזה? ישאל מאן דהוא. אינני יודע. בהחלט ייתכן שבעוד כך וכך דורות, כשהתודעה שלי תחייה בתוך שבב של מחשב, אכתוב טור שמסביר שאמנם האליפויות של גלן רובינסון ה-17 הושגו כשהליגה כבר השלימה את האינטגרציה של כול מערכת השמש, אבל הרבה יותר מרשימות האליפויות של ארניו השמיני שהושגו לא רק בליגה גלקטית, אלא בליגה אינטר-גלקטית של כול צביר הגלקסיות אליו שייכת שביל החלב. לא זו אף זו, ארניו השמיני עשה זאת למרות שינוי החוקים שהגביל אותו לשימוש בשלוש זרועות בלבד!
  3. ואחרי כול זה, חשוב מאוד להדגיש שבאליפות – כול אליפות – יש היבט לא מבוטל כלל ועיקר של מקריות. זה לא רק העמיתים לקבוצה והביצועים שלהם, זה לא רק הארגון, זה לא רק אנשי המקצוע, אלא זה גם פציעות וזהות היריבות ומאצ'-אפ (לפעמים המאצ'-אפ שהיה ליריבה בעייתית פוטנציאלית) וכושר רגעי ומזון מקולקל ומחלה ואפילו היכולת המקצועית של טכנאי המזגנים באולם ועוד 1,001 גורמים שעשויים להשפיע על זהות האלופה. אז כן, יש הרבה חשיבות במניין האליפויות בבחינת מעמדו ההיסטורי שחקן ברשימת גדולי כול הזמנים (תחת חלוקה לקטגוריות ותקופות אם במקרה כבר שכחתם מסעיפים 1 ו-2 לעיל), אבל, לדידי, לא אליפות אחת לפה או לשם צריכה להטות את המאזניים.

סיכום הפרק: אליפויות הן מדד חשוב בבחינת גדולתו של שחקן, אבל לא אליפות אחת לפה או לשם עושה את ההבדל. כמו כן, לא כול האליפויות שוות – יש הבדלים בין חלקו של כול שחקן בכול אליפות ובין התחרות ששררה באותה התקופה. מכול הבחינות הללו, יש לרענן את ההשוואה בין לברון ג'יימס לבין גדולי כול הזמנים אחרים, שלכאורה הוא נחות מהם בפרמטר זה.

*

בועה

הטענה הבאה אליה אני מעוניין להתייחס היא טענת ה"כוכבית" על האליפות האחרונה של לברון ג'יימס במדי הלוס אנג'לס לייקרס, הואיל והליגה התקיימה ב"בועה" בשל התפרצות הקורונה.

ראשית, אציין שאני כופר מכול וכול ב"כוכביות" למיניהן, זולת חשדות כבדים לחוסר תום לב.

שנית, לדידי, הלוס אנג'לס לייקרס היא הקבוצה שנפגעה הכי הרבה מהבועה, מבין כול המועמדות האליפות – הסיבות המרכזיות כדלהלן:

  1. צפיפות המשחקים – בשארית העונה ובעיקר בפלייאוף, ביחס לעונה סטנדרטית, פגעו יותר בלוס אנג'לס לייקרס משום שהיא קבוצה מבוגרת.
  2. מחיקת הביתיות – מלוס אנג'לס לייקרס, ככול הנראה, נשללו, לפחות, 3 סדרות עם ביתיות. המשמעות של ביתיות היא לא רק בקהל. היא גם בלינה בבית לעומת בבית מלון על המזוודות, היא בחדר ההלבשה המוכר והרגיל והיא בפחות טיסות.
  3. אייברי בראדלי – העדרו של שחקן חמישייה ומי שלדעתי היה השחקן השלישי בטיבו בקבוצה עד לעצירת הליגה ושומר הקו האחורי הטוב ביותר שלה. מבין האבדות המשמעותיות ביותר למועמדת לאליפות, אם לא המשמעותית שבהן.
  4. יאניס אדטוקומבו – הליגה הופסקה כשיאניס אדטוקומבו היה פצוע. זו הייתה הזדמנות מבחינת הלוס אנג'לס לייקרס להשיג את המאזן הטוב ביותר בליגה (וגם ללברון ג'יימס לשפר את סיכוייו לתואר ה-MVP, אבל זה עניין אחר). בעונה רגילה עם ביתיות בהחלט ייתכן שזה היה מעניק לה ביתיות לאורך כול הדרך.

סיכום הפרק: הלוס אנג'לס לייקרס היא הקבוצה שנפגעה הכי הרבה מהמשך הליגה במודל של בועה בשל התפרצות הקורונה, ולכן זה חסר שחר לשים כוכבית על האליפות הזו.

*

דעלך סני

הטענה האחרונה אליה אני רוצה להתייחס בטור הקצרצר הזה היא טענה של חלק (מיעוט צעקני, אך מורגש) מאוהדי הלוס אנג'לס לייקרס, או שמא יש לכתוב "אוהדי" הלוס אנג'לס לייקרס, שמעדיפים שקבוצתם האהודה לא תזכה באליפות כול עוד לברון ג'יימס שם.

פה יש שני דברים שנראים לי מוזרים:

אני אעתיק מה שכבר כתבתי בעבר כאן: "אני דור שלישי לאוהדי מכבי. אין שום שחקן שחתימה שלו בקבוצה יכולה לערער ולו במעט את האהדה שלי אליה. אין שום שחקן שחתימה שלו יכולה לערער ולא במעט את הרצון שלי שהקבוצה תנצח. וזה לא שלברון ג'יימס הוא איזה עבריין או אפילו אחד שנחשד בעבירה כלשהי (שלא לומר עבירה אלימה מהתחום המיני) או שנשמעה ממנו איזו אמירה בלתי ראויה באופן יוצא דופן. אם יש אוהד לוס אנג'לס לייקרס שבגלל חתימה של שחקן – שבסך הכול, כאדם, לא הזיק יותר מדי לאנושות – מייחל כעת לכישלונה של הלוס אנג'לס לייקרס, אני אומר באופן חד משמעי שאינו משתמע לשתי פנים – אני אוהד מכבי אלפי מונים יותר ממה שאותו אחד אוהד את הלוס אנג'לס לייקרס." אוסיף כעת לזה שאפילו כששחקנים שאני מייחל לכישלון קבוצתם ביום-יום משחקים בנבחרת ישראל, אני מעוניין שישחקו טוב ככול האפשר ונבחרת ישראל תנצח.

יש כול מיני סיבות מדוע אוהדים אינם מתחברים לשחקן מסוים ואף מפתחים אליו שנאה ספורטיבית (למרות שבמקרה של לברון ג'יימס נראה שישנם כאלה שחצו אפילו את הרף הזה) וזה בסדר. אבל במקרה של חלק (שוב, מיעוט) מאוהדי הלוס אנג'לס לייקרס, אחוזי השונאים את לברון ג'יימס, לתחושתי, גבוהים משמעותית מהממוצע. לדעתי ולהתרשמותי בתור מי שמבלה פה ושם – או יותר מפה ושם – בפורומים שונים של ה-NBA, הדבר נובע בעיקר מההשוואה בין לברון ג'יימס לבין מושא הערצתם, קובי בראיינט. הם מבינים שכול עונה שחולפת וודאי אליפות נוספת של לברון ג'יימס הן עוד כף עפר על קבר הדיון על מי מהם שחקן גדול יותר. דיון שכבר מזמן הוכנס אל ארון, ננעצו בו כול המסמרים האפשריים ונקבר עמוק באדמה. הם פשוט אוהדים קודם כול את קובי בראיינט ואז את הלוס אנג'לס לייקרס. אני לא אומר שזה דבר רע, אני רק מצביע על הדברים.

אז בפעם האחרונה ולמרות שהדיון הזה מיותר כבר שנים הרבה, למה, בין היתר, לברון ג'יימס (הרבה) יותר גדול מקובי בראיינט.

לברון ג'יימס קלע יותר נקודות וביעילות גבוהה יותר, סך הכול ובממוצע, בעונה הסדירה ובפלייאוף.

לברון ג'יימס קלט יותר כדורים חוזרים, סך הכול ובממוצע, בעונה הסדירה ובפלייאוף.

לברון ג'יימס מסר יותר אסיסטים, ביחס אסיסטים/איבודים טוב יותר, סך הכול ובממוצע, בעונה הסדירה ופלייאוף.

לברון ג'יימס חטף יותר כדורים, סך הכול ובממוצע, בעונה הסדירה ובפלייאוף.

לברון ג'יימס חסם יותר זריקות, סך הכול ובממוצע, בעונה הסדירה ובפלייאוף.

לברון ג'יימס עדיף בכול מדד מתקדם שתבחרו בכול חתך קריירה שתבחרו: PER, VA/EWA, WS, BPM, VORP וכיו"ב, בעונה הסדירה ובפלייאוף.

לברון ג'יימס מציג נתונים עדיפים בקלאץ', איך שלא תגדירו אותו, בעונה הסדירה ובפלייאוף. (ואני מוכן לכתוב את השאילתה עבור כול אחד שיהיה מוכן לשלם ל-basketball reference את דמי השימוש בשאילתות.)

לברון ג'יימס מנהל משחק טוב יותר.

לברון שחקן התקפה טוב יותר, בכול חתך קריירה שתבחרו, בעונה הסדירה ובפלייאוף.

לברון ג'יימס שומר מרחבי טוב יותר.

אמנם קובי בראיינט שומר אישי טוב יותר, אבל רק על שחקני חוץ. לברון שומר אישי שיכול לשמור היטב על יותר עמדות.

בשיאו, לברון ג'יימס שחקן הגנה טוב יותר, אך היו לו גם עונות של הגנה בינונית ובהיבט של קריירה קובי בראיינט שחקן הגנה עדיף, אך לא בהרבה.

לברון ג'יימס מנהיג טוב יותר ובריא יותר לקבוצה.

לברון ג'יימס הגיע מהר יותר לצמרת העולמית ונשאר שם יותר זמן.

לברון ג'יימס היה הרבה יותר זמן השחקן הטוב בעולם, טופ 3, טופ 5 וכיו"ב.

לברון ג'יימס מרשים בהרבה בפרסים האישיים (MVP, FMVP, חמישיות העונה וכיו"ב).

לברון ג'יימס שחקן כדורסל טוב יותר.

לברון ג'יימס מילא חלק גדול יותר ביותר אליפויות ובחלוקה לקטגוריות (ראה לעיל) ומרשים יותר גם בקריטריון זה, למרות שלקובי בראיינט אליפות אחת יותר. ובלאו הכי הבדל של אליפות אחת במספרים הללו זה ניואנס או שובר שוויון לכול היותר.

בהתחלה נטען שלברון ג'יימס חייב לידו שני כוכבי על, כשלקובי בראיינט הספיק אחד. אחרי שלברון ג'יימס עשה זאת ללא כוכבי על בכלל נטען שהוא צריך שני כוכבים על ידו. אז העונה גם הטענה הזו התנפצה.

לברון ג'יימס אכן עבר קבוצות, אבל קובי בראיינט בחר מראש את השילוב יוקרת מועדון + יוקרת עיר הגדול בליגה וכשהיה ברור שעובר לשם מי שעתיד לרשת את מייקל ג'ורדן בתור שחקן הכדורסל הטוב בעולם, שאקיל אוניל. משול למי שיטען לזכות ליונל מסי על פני כריסטיאנו רונאלדו שהוא נשאר בברצלונה בעוד שהאחרון לא דבק בספורטינג ליסבון (מבלי לפתוח את הדיון ביניהם!). זה אפילו יותר גרוע – זה היה דומה אם ליונל מסי היה בוחר בברצלונה כשעלה לבוגרים.

כול גוף תקשורת ספורט נחשב שדירג בשנים האחרונות את גדולי כול הזמנים הציב את לברון ג'יימס מעל קובי בראיינט. למשל (לחצו על שם גוף התקשורת כדי להגיע לדירוג): ESPNSport illustrated, Fox news, cbssport, bleacher report's

אפשר להמשיך ככה ועוד ועוד.

וכדי לנטרל את הטענות מראש – אני, בניגוד לחלק מהמדרגים פה, דווקא כן חושב שקובי בראיינט הוא אחד מעשרת השחקנים הגדולים בכול הזמנים, אז קשה להגיד שאני מעריך אותו בחסר, כשאני באזור הגבוה של המדרגים ביחס לתקשורת המיינסטרים.

ואחרי כול זה, יש מי שמבין אוהדי הלוס אנג'לס לייקרס, סליחה מבין החלק שהוא אוהד קובי בראיינט, שטוען שהביעה היא בכלל עם לברון ג'יימס האדם. עם כל הכבוד, קשה לי לראות איך מישהו יכול לטעון דבר כזה ולהעריץ אדם שאמר את הדברים הבאים: "למרות שאני באמת מאמין שהמפגש בינינו היה בהסכמה, אני עכשיו מכיר בכך שהיא לא רואה את הדברים באותה הדרך כמוני. אחרי חודשים של סקירת גילויים, הקשבה לעורך דינה ואפילו לעדות שלה, אני עכשיו מבין איך היא הרגישה שהיא לא נתנה את הסכמתה למפגש."

סיכום הפרק: יש מיעוט מבין אוהדי הלוס אנג'לס לייקרס שרוצים בכישלונה כול עוד לברון ג'יימס משחק בשורותיה. לתחושתי, רובם אוהדי קובי בראיינט שמחלחלת להם ההבנה שלברון ג'יימס ממשיך להתרחק ממושא הערצתם במעלה רשימת גדולי כול הזמנים.

*

חוזרים אל הפרשנים

בטור הקודם בסדרה, ביקשתי מספר פובליציסטים לחוות דעתם לגבי המעמד ההיסטורי של לברון. עתה, חזרתי אליהם כדי לראות האם וכיצד השתנתה דעתם.

רונן דורפן (דה באזר):

2015: "אם לא ישיג יותר בקריירה או ישיג משהו שלא חורג מהקודם (למשל עוד הפסד בגמר, אבל דרך מזרח חלש ביותר או עוד MVP בלי הישגי פלייאוף יוצאי דופן), אמקם אותו באזור הנמוך של עשרת הטובים בכל הזמנים. משהו בין 7 ל-10. בתחושת הבטן שלי, לברון היה דומיננטי אולי טיפה יותר מול בני דורו מבחינת היכולת, כי ללארי היו "רק" שבע שנים ממש גדולות, אבל: א. בירד באמת עושה את האחרים יותר טובים. לא מבחינת מוסר להם אסיסטים, אלא נותן להם לפרוח. מקהייל ופאריש פרחו ליד בירד. שחקנים גדולים (וויד, קיירי) נוטים "להתקטן" בסביבתו של לברון. לא כי הוא לא קבוצתי, אלא כי הוא שתלטן. אותו הדבר לגבי מאמנים. לברון לא נותן להם לגדול – בירד לתחושתי כן; ב. בדקות הסיום אני נותן את זה לבירד הרבה לפני לברון. הרבה מאד לפני לברון. אז לתחושתי – לסתם קבוצה שצריך לסחוב – לברון. לבניית קבוצה גדולה – בירד; ג. עוד עניין לטובת בירד – נכון שללברון יותר הופעות בגמר, אבל דרך מזרח עלוב. בימי בירד המזרח היה אמתני. חזרה לנושא הראשון – שם אותו מעל בראיינט, בתיקו עם שאקיל ואולי אפילו פור קטן (אבל מתחשב בכך שהליגה חוקקה נגד שאקיל ובעד לברון), ונוטה לתיקו עם דאנקן. הוא יותר טוב מדאנקן, הוא פחות טוב לקבוצה מדאנקן."

2020: " אם לא ישיג יותר בקריירה או ישיג משהו שלא חורג מהקודם (למשל עוד הפסד בגמר, אבל דרך מזרח חלש ביותר או עוד MVP בלי הישגי פלייאוף יוצאי דופן), אמקם אותו 2-3 בוודאות בעידן הטלוויזיה (מחריג את ביל ראסל). בתחושת הבטן שלי, לברון היה דומיננטי אולי טיפה יותר מול בני דורו מבחינת היכולת, כי ללארי היו "רק" שבע שנים ממש גדולות, אבל: א. בירד באמת עושה את האחרים יותר טובים. לא מבחינת מוסר להם אסיסטים, אלא נותן להם לפרוח. מקהייל ופאריש פרחו ליד בירד. שחקנים גדולים (וויד, קיירי) נוטים "להתקטן" בסביבתו של לברון. לא כי הוא לא קבוצתי, אלא כי הוא שתלטן (השתפר מאד בקדנציה עם דייוויס בינתיים). אותו הדבר לגבי מאמנים. לברון לא נותן להם לגדול (עדיין לא נותן להם לגדול) – בירד לתחושתי כן; ב. בדקות הסיום בירד עדיין קצת לפני לברון, אבל פחות. אולי שוויון אפילו. אז לתחושתי – לסתם קבוצה שצריך לסחוב – לברון (עדיין). לבניית קבוצה גדולה – בירד (עדיין); ג. עוד עניין לטובת בירד – נכון שללברון יותר הופעות בגמר, אבל דרך מזרח עלוב. בימי בירד המזרח היה אמתני. זה השתנה במשהו, אבל השנה לא כל כך משקפת ושנה שעברה לא היה שווה פלייאוף שלא ניתן להעלות על הדעת שהיה קורה לו במזרח גם אם היה עולה עם היה משחק עוד כמה משחקים. חזרה לנושא הראשון – שם אותו מעל בראיינט (ברור), פור גדול על שאקיל (אבל מתחשב בכך שהליגה חוקקה נגד שאקיל ובעד לברון), ועבר את דאנקן אבל רק בכך שהוא יותר טוב מדאנקן כשחקן, הוא פחות טוב לקבוצה מדאנקן (עדיין)."

אוריאל דסקל (כלכליסט):

2015: "טוב מבירד. הטוב מבין כל הסמול פורוורדים. שני לג'ורדן."

2020: "הקייס של לברון ג'יימס כגדול הכדורסלנים בכל הזמנים התחזק. סביר להניח שהוא ישחק עוד 3-4 עונות בהן הוא צפוי לזכות בעוד תארים ולהתמקם במקום הראשון בכל הזמנים בקטגוריות סטטיסטיות שונות – בעונה הרגילה ובפלייאוף. כמי שגדל על מייקל ג'ורדן, לברון אף פעם לא החליף או יחליף את התחושה של צפייה במי שאינו יכול להפסיד, אבל מבין כל בני האנוש ששיחקו את המשחק, אף אחד לא היה טוב בזה יותר מלברון. ובראייה היסטורית – השפעתו הכלכלית, החברתית והפוליטית על הליגה ועל ארצות הברית, עשויה להיתפס כגדולה ומשמעותית יותר משל ג'ורדן. שני רק למוחמד עלי."

מנחם לס:

2015: "לברון ג'יימס ללא ספק שחקן טוב מלארי בירד אישית. מה זאת אומרת? אם היו משחקים אחד-על-אחד, לברון היה מנצח. אבל אם ישחקו "חיובים" או תחרות זריקות מרחוק, לארי היה מנצח. מה שלברון עשה בפלייאוף הזה עם קבוצה מקרטעת, היה מעל ומעבר, אבל ניתנה לו הזדמנות שלאף שחקן אחר לא ניתנה אף פעם – לשחק למעשה לבדו נגד יריבה ולעשות כל מה שעולה על רוחו. לך תדע מה קובי או ג'ורדן היו עושים במצב כזה. מצד שני, כדורסל ברמת הליגה הטובה כוכב-על משחק משחק כרגיל עם שחקנים מצוינים סביבו. במקרה כזה הייתי מעדיף את לארי בירד על לברון כי הוא היה מנהיג קבוצתי מעולה יותר, מקובל יותר, ושחקן קבוצתי טוב יותר. הבחירה מאד קשה, אבל נכון להיום בעברו של לברון וביכולתו הייתי ממקם את לארי בירד לפני לברון הנמצא רק טיפה מאחוריו. מה יהיה בעוד שנה-שנתיים? אלוהים גדול."

2020: "הייתי מתחיל עם "הרבה מים עברו בקישון מאז כתבתי את מחשבותיי ומסקנותיי בפוסט האחרון אליך", אבל הצרה היא שבפעם האחרונה שראיתי את הקישון ליד ג'למי הוא היה יבש יותר מפרוסת לחם באמצע מדבר סהרה באמצע חודש יולי. אז אני פשוט עובר לדעתי מה קרה עם לברון מאז ועד הלום: הבנזונה הזה נעשה שחקן יותר טוב היום, בגיל 36, משהיה אי פעם לפני מאז שהגיע לליגה כילד בן 18. הדבר החשוב ביותר הוא שהוא נעשה שחקן "שלם" יותר. אין ספר שהיום, בלייקרס, הוא בוטח בשחקניו בקבוצה יותר, אולי, מאשר בכל זמן אחר וזה כולל את התקופה במיאמי היט עם דוויין וייד, כריס בוש, ריי אלן, שיין באטייה וכל האחרים, והתקופה בקאבס עם קיירי אירווינג, קווין לאב, קייל קורבר, אימן שאמפרט, צ'נינג פריי ועוד. מה קרה לו? היכן הוא השתפר? ראשית החוש הקבוצתי שלו. אפילו עם ראז'ון רונדו בקבוצה, לברון הוא עדיין המוקד והציר שלה, מסביבו כל הסיבוב סובב. הוא לא פחות ולא יותר משחקן ומאמן באותה העת. הוא הגודפאת'ר. הוא הבוס של הבוסים, והוא-הוא שקובע מה בדיוק קורה וכיצד השאר משחקים. השחקנים מקווים לרצות אותו בדיוק כפי שהיה עם מייקל. הדבר השני שהשתפר אצלו עשרות מונים ממש היא ההגנה. בזמנו מייקל היה שחקן ההגנה האחורי הטוב בליגה. לברון נחשב למגן אישי גרוע. הוא הפך למגן אישי טוב. הדבר השלישי שהשתפר מאד אצלו היא החדירה לסל. הוא חודר בעוצמה ומומנטום גדולים בהרבה מהעבר. הוא נכנס כמשאית 16 גלגלים שאיבדה מעצוריה בירידה תלולה. הוא נכנס במומנטום כזה שהשופטים לא מעזים לשרוק נגדו עבירות התקפיות כי הם לא בטוחים במה עיניהם חזו עתה. הדבר הרביעי שהשתפר אצלו היא הקליעה משלוש. הוא לא נחשב לקלעי שלשות מעולה בשום פנים ואופן, אבל הוא השתפר מאד, ובעיקר בחירת הזריקות שלו השתפרה עד כדי כך שהיום כבר לא מעזים להשאיר אותו חופשי, ואפילו מאיצים בו לזרוק את הטריי, כמו בעבר. הדבר החמישי שקרה לו – שיפור שלא מובן לי ונראה כאילו "על-טבעי" הוא הכוח, העוצמה, ההספק (פאוור=כוח כפול מהירות) שהיום נראים לי ללא ספק עליונים על מה שהיה לו בגיל 26. עשר שנים לפני. זה כמובן לא נכון, אבל מה שנכון הוא העבודה שהוא משתמש בכוח ובמהירות שלו ב-"רקלס אבנדון" כפי שאומרים באנגלית – ללא כל היסוס וללא כל התחשבות במה שעומד מולו. הוא היום משחק, אולי, בשיאו. זה לא יאמן. אבל עלי לסיים במשפט אחד: מייקל ג'ורדן הוא עדיין בראש של הר רשמור מעל כולם. הוא מעל לברון לא רק בגלל שלדעתי – אחד שראה כל אחד מהם לפחות 30 פעם ב"חי", לפעמים ממרחק של 6-7 מטרים בשנותי במדיסון גארדן ובשנותיי במיאמי – מייקל פשוט העליון מכולם, אבל במקרה של לברון מייקל טוב יותר לא רק בסטטיסטיקות החשובות – נקודות ו-PER – אלא שההבדל בינו לבין לברון גדל עוד יותר לטובת מייקל בפלייאוף. אבל לברון – שעד לאחרונה לא היה שם על ההר עם מג'יק, מייקל, לארי בירד, טים דאנקן וקרים עבדול ג'אבר – שם שם, לפחות, את כף רגלו כשהוא מוכן להחליף אחד מהחמישה – כנראה את טים דאנקן.

גיל שלי (דה באזר):

2015: "קודם כל מוקדם לשפוט. לברון עוד לא סיים את הקריירה. אך אם חלילה זו הייתה עונתו האחרונה, אני בוחן קודם את ההישגים הקבוצתיים ולאחר מכן סטטיסטיקות. למשל, אף אחד לא בוחן את מג'יק על כמות הטריפל-דאבל שלו, אלא על כך שבתקופתו הלייקרס לקחו אליפויות. עולה השאלה – האם ניתן לבנות סביב לברון קבוצה חזקה מספיק? התשובה בעקבות השנים במיאמי היא חיובית, אך לטעמי וייד היה שם גורם מוביל בשנתיים הראשונות. לכן, העונה הזאת כה מעניינת. מחד, לברון גרם לכך שקליבלנד ישובו לשיטת הבידודים. האם הם היו לוקחים אליפות בסגל מלא? לא נדע לעולם. העובדה ששוב העמיס על גבו סגל חלש עד הגמר וזיכה אותנו בגמר דו צדדי, חשובה אך לא מספקת. אני מעדיף את בירד על לברון כי אני יודע שסביב בירד נבנתה קבוצה שלקחה אליפויות וגברה על יריבות חזקות במיוחד כמו מילווקי והסיקסרס עד שהגיעו לגמרים מול הלייקרס. העובדה שלברון לא התמודד עם יריבות משמעותיות במזרח מפריעה לי לשפוט כהלכה. אך שני הגמרים שמיאמי הפסידו, וגם הדרך בה היה מרוכז בעצמו בגמר השנה והוויתור שלו במשחק מספר 6, מעלים אצלי את התחושה שהייתי מעדיף לבנות קבוצה סביב בירד. אני לא בטוח שלברון עדיף על הדוקטור. למעשה, אני חושב שהם די שווים. הדוקטור היה הלברון של תקופתו. עצם נוכחותו בסיקסרס הפכה אותם לגורם. במדי הנטס הוא שלט ב-ABA."

2020: "בחלוף חמש השנים, נדמה לי שמאוד קשה לערער על המקום השני כמקום שראוי לדרג בו את לברון ג'יימס בדירוג השחקנים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הכדורסל האמריקאי. נכון, לברון ג'יימס עדיין חיה מסוג שונה. הוא הקבוצה, לא חלק מהקבוצה, לא מרכיב חשוב מהקבוצה. אם הליגה הייתה רצינית בקביעת שמות הקבוצות שלה, הרי שהיו מתמודדות כל הקבוצות הנוכחיות פרט ללייקרס שהייתה צריכה להיקרא, לברון ג'יימס שנת 2020. מעולם לא הייתה תופעה שכזאת. לברון במיאמי היה חלק מהקבוצה וכפוף להיררכיה הפנימית שלה. מאז שעבר לקליבלנד, לברון הוא לא רק ראש הפירמידה, אלא הפירמידה עצמה. למרות שכל שאר קבוצות הליגה הבינו את זה מזמן, ונערכו באמצעות שכלול הכדורסל הקבוצתי שמביא ערך מוסף על סך היכולות האישיות בקבוצות הטובות באמת, נגיד כמו הגולדן סטייט ווריורס, סן אנטוניו ספרס, מיאמי היט השנה, טורונטו ראפטורס והבוסטון סלטיקס, הרי שלברון מצליח להתגבר על מכשולים אדירים אלה ולהגיע לפחות לגמר הליגה מדי שנה, פרט לשנה שעברה. לא הייתה תופעה כזאת למיטב זכרוני, דווקא בשעה בה הליגה פורחת עם שלל כישרונות שיכולים היו להשתלט בעצמם על הליגה אך לפני עשור וקצת, לברון מצליח להמשיך ולהתקיים כאי בודד שמביא הישגים מטורפים. אם בעבר הנחתי שעם כל הכבוד זה לא מספיק כדי לקרוא תיגר על מעמדו של האחד והיחיד, הרי שהיום בעוד שאני עדיין מחזיק בדעתי שהאחד והיחיד הוא עדיין כזה, לברון מתקרב אליו מזווית שלא הכרתי. אולי היתרון היחיד שנותר למייקל על לברון הוא הסכמתו של מייקל להיות בורג, מנוע, במערכת שלא הוא השולט בה בלעדית, אך מערכת שפשוט לא מפסידה כשזה חשוב. לברון הוא המערכת עצמה מתוך בחירה, ועדיין הוא הגיע שנים רבות מדי למצב בו למרות שהוא השחקן הטוב בליגה, הוא נתקל במערכות גדולות ממנו. זאת הסיבה היחידה שמייקל עדיין נמצא שם לבד, וכנראה גם אחרי שלברון יפרוש מהמשחק."

זאב אברהמי (ידיעות אחרונות):

2015: "מבחינת כדורסל אין דומה לו. לא היה וזה בכלל לא קרוב. אבל השחקנים הגדולים באמת הם אלה שעשו את הוויתור. והוא עוד לא עשה אותו. לזכותו יאמר שבניגוד לגדולים הוא באמת לא התאמן תחת אגדות כדורסל, אז זה קצת מסובך."

2020: "כעקרון, קרה אצלו תהליך הפוך. הוא הגיע לגיל בגרות בליגה (17-18) ורק בגיל הזה הוא למד לשחרר. השתחרר ממנו עול. זאת אומרת שהוא יכול להגיע גם לשש אליפויות אם מבחינת אופי יסכים להיות גלגל שלישי נגיד. לדעתי, הסדרה הזו מביאה את העניין הזה לשיא. במשחק השלישי הוא חזר להיות לברון הצעיר וניסה לקחת הכל על עצמו. במשחק הרביעי הוא ויתר. נתן לאחרים להתחיל, לסיים ובאמצע היה לו מספיק אוויר כדי לתת פוש. איש חכם זקן שעדיין מכיר כמה טריקים."

אסף רביץ (וואלה ספורט):

2015: "כרגע אני ממקם את לברון מיד אחרי חמשת הגדולים (מייקל, ראסל, מג'יק, לארי וקארים), אבל אני מאמין שתוך שנתיים-שלוש הוא כבר יעבור את לארי בירד כסמול-פורוורד הטוב ביותר אי פעם."

2020: "בעוד שחשוב לי לחזור על הקושי ליצור השוואות בין לברון ג'יימס לשחקנים משנות השמונים ומטה שלא ראיתי בזמן אמת, אני חושב שמתחיל להיווצר קונצנזוס די רחב לכך שבדירוג כל הזמנים הוא כבר נמצא במקום השני אחרי מייקל ג'ורדן. האליפות הנוכחית עזרה לו להתבסס במקום השני ולפתוח פער על המתחרים. אני מאמין שאחריה הוא כבר קרוב יותר לג'ורדן מאשר לשאר השדה. הדרך לפסגה עוד ארוכה, אבל אחרי אליפות הבועה לברון נכנס לראשונה, מבחינתי, לקטגוריית "מותר להשוות". זה הישג עצום בפני עצמו מאחר ומושא ההשוואה הוא מועמד בכיר לתואר הספורטאי הגדול בכל הזמנים."

שגיא רפאל (וואלה ספורט): [תמכו בספר סיכום העונה של שגיא רפאל כאן]

2015: "אין ספק שלברון אחד השחקנים הכי גדולים בכל הזמנים ואין ספק שהוא שליט המזרח, אבל יש לו בעיה עם הנושא הזה של ניצחון. כרגע, מבחינתי, הוא באותו לבל של ווילט (הלבל השני ב-GOAT). שחקן כדורסל ענק, שחקן שעשה הכל מהכל, אבל לא תמיד דברים הסתדרו עד הסוף. כמי שגדל על התקופה של לארי, מג'יק ומייקל, בליבי, הם יישארו תמיד הכי גדולים, הכי טובים. קובי בראיינט, טים דאנקן ושאקיל אוניל שם. לברון עדיין לא. יש לו עוד זמן."

2020: "ב-2015 שמתי את לברון ג'יימס בלבל השני, לא היה צריך להגיע עד 2020 כדי לומר חד משמעית שלברון עלה שלב. 2016 הכניסו אותו אחר כבוד ללבל הראשון עד המקום השני בכל הזמנים ולדיון על השחקן הכי גדול בכל הזמנים. הבעיה היא שזה דיון עקר, דיון שמונע מהמון רגשות. מי שראה את מייקל בשיאו יתקשה ללתת את ללברון את הכס. מייקל הבין את זה בעצמו והשחרור של הריקוד האחרון לא נועד לנו הזקנים, אלא לצעירים שלא ראו אותו. כך למשל שמענו את טרי רוזייר, שחקן בקבוצתו של מייקל ג'ורדן, מספר שעד התוכנית לא ידע שמייקל זכה ב-3 אליפויות רצופות (ת'ריפיט) פעמיים. זה לא המספרים, זה לא הסטטיסטיקות, זה לא הנקודות, וזה אפילו לא מספר הטבעות. זה אפילו לא כדורסל. לברון ג'יימס שחקן כדורסל טוב יותר ממה שמייקל ג'ורדן היה בשיאו. הוא ורסטילי יותר, יש לו נתונים פיזיים עדיפים, ראיית משחק טובה יותר. ג'יימס הוא החבילה השלמה. שחקן שמסוגל לשחק בכל עמדה במגרש כולל השופט (גם ככה הם תמיד לטובתו). הוא גם המאמן והבעלים של פרנצ'ייז משלו – הפרנצ'ייז לברון ג'יימס (כמו שיובל עוז קרא לו – הפרנצ'ייז ה-31 בליגה). ועדיין, למרות כל הפסקה הזו אני עדיין לא בטוח שלברון היה מסוגל לנצח את מייקל במשחק כדורסל. כי מייקל הוא אלוהים, ואלוהים מפחיד. (בהערת אגב – אני נזהר מאוד מלכתוב שלברון שחקן הכדורסל הכי טוב בכל הזמנים, ביחס לכדורסל נטו. כמי שהתחיל לראות כדורסל בשנות ה-80 המאוחרות פספסתי לא מעט כדורסלנים ענקיים. וילט היה יוצא דופן, גם קארים. מג'יק ולארי בשיאם היו גאוני כדורסל. ההשוואה הזו לא הוגנת כי לא ראיתי אותם, אבל גם ובעיקר כי מדובר בתקופות שונות לחלוטין). מייקל הוכתר לגדול בכל הזמנים (שימו לב שהשמטתי את המילה שחקן כדורסל) כי הייתה לו היכולת הבלתי מוערכת לנצח. לנצח כל דבר שזז, כל דבר שנשם. הוא היה תחרותי ברמה שהיא לא אנושית, וזה לא משנה אם מדובר בגמר ה-NBA או מי קרוב לקיר, כמו שראינו בדוקומנטרי הריקוד האחרון. בשנותיו האחרונות ב-NBA (זכור לי שהיה שחקן בוושינגטון עם אותו שם, לא אותו שחקן), אי אפשר היה לנצח אותו. ברקלי ופיניקס היו ענקים ב-90, יוטה הייתה קבוצה ששווה לפחות אליפות אחת. בליגה הסתובבו עוד כמה וכמה אלופות בפוטנציה – מייקל נאבק בכולן וניצח את כולן. את הניקס, את הפייסרס, את יוטה, את סיאטל, את פיניקס, את הלייקרס, את הפיסטונס. ההישג של לברון מול הווריורס ב-2016 משתווה ואולי אפילו עולה על זה. אבל מה עוד אפשר לומר? איזה קבוצה גדולה הוא ניצח בפלייאוף הנוכחי? פורטלנד שסיימה מקום שמיני? יוסטון והמיקרו בול? דנבר המותשת? מיאמי המפתיעה? אין כאן אף קבוצה גדולה. לזכותו של לברון צריך להיאמר שהוא שם את הלייקרס ברמה בפני עצמם, על אחת כמה וכמה מאז החבירה לדייויס. אבל זה פשוט לא מייקל. לברון הוא תופעה על אנושית. כל מה שנכתב פה לא נועד לזלזל בו, לא שממש ברור לי איך להיות שני בהיסטוריה של ה-NBA זה זלזול. היכולת שלו לשחק ברמה הזו כל כך הרבה שנים, בגיל 35 להוביל קבוצה לאליפות, זה לא מובן מאליו. לא היינו צריכים את 2020 כדי לומר שלברון מספר 2, והיא לא תעשה עבורו את ההבדל למקום הראשון."

שרון דוידוביץ' (ספורט 1):

2015: "טופ 10. חמישייה שניה בכל הזמנים. מקום שני בסמול אחרי בירד."

2020: "מקום 2 בכל הזמנים ובעל זכות בדיון על הגדול מכולם. הדיון יסתיים באותה התשובה כל הזמן, אבל הדיון לגיטימי."

טל בן יהודה (דה באזר, מכביבול):

2015: "מתן ביקש ממני כמה מילים על לברון. "כמה?" השבתי, כי אני יכול לכתוב פסקה או שתיים או דף או שניים. אני מסוגל לשפוך עכשיו הרים של מילים על השחקן הזה, אבל ישנן ארבע שאני חושב שיספיקו. דאפט פאנק לקחו אותם ועשו מזה שיר (שקנייה ווסט שכלל ושיפר): "Harder, better, faster, stronger." זה לברון בקנה מידה היסטורי. הוא חזק יותר, מהיר יותר וטוב יותר מ(כמעט)כל השחקנים ששיחקו כדורסל בהיסטוריה. לטעמי, חוץ מאחד. למעשה, אם הייתם מרכיבים שחקן כדורסל במעבדה, הוא כנראה היה התוצאה המושלמת שהייתם מנסים להגיע אליה. עזבו אתכם מהשטות של חלוקה לעמדות ומספרים. זה לא רלוונטי כשמדברים על לברון, כי הוא כבר שיחק (בהצלחה) בחמשת העמדות, בזמן שהותו במיאמי. אבל זה אפילו לא הנתון הכי מרשים לגביו בעניין הזה. תוהים מה כן? ובכן, לברון הוא גם השחקן היחיד שהיה מסוגל לשמור, ואכן שמר בהצלחה, על שחקנים בכל חמשת העמדות אצל הקבוצות היריבות. ואת זה, גבירותי ורבותי, אף אחד מעולם לא עשה."

2020: "כשמתן פנה אלי לכתוב משהו על לברון "היות ואתה היית אחד הכותבים ב-2015", אודה שהסכמתי לזה בעיקר כדי שישלח לי את מה שכתבתי עליו לפני חמש שנים. אז הלכתי לקרוא את הדברים, ושלא במפתיע, המילים עסקו בשני דברים – בי ובגדולתו של לברון ג'יימס. ובכן, אני שמח לבשר לכם שלפחות לגבי הנושא השני, אני כבר לא שם. חמש שנים אחר כך, דיונים על גדולתו של לברון מעייפים אותי. אם אתם מהאנשים שעדיין צריכים שמישהו יסביר לכם כמה ולמה הוא גדול, כנראה שהבעיה היא בכם. מספר אחד בכל הזמנים, מספר שתיים בכל הזמנים, מצידי שאנשים ידונו בשאלה הזו עד שיתפוצץ להם המוח ותנשור להם הלשון. אעז לתהות בקום רם אם האנשים האלה בכלל אוהבים כדורסל. למה שמישהו שאוהב את הספורט הזה יעסיק את עצמו בשטויות מטופשות כאלה במקום להנות מכל רגע שהאנומליה האנושית הזו (עדיין) מרקדת מולנו על מגרשי הכדורסל. יצרנו את התרבות הזו במו ידינו. וחבל שכך. הקולות הקיצוניים ביותר נשמעים הכי חזק, ואנחנו הולכים אחריהם. אין אמצע. או שאתה "גרופי", או שאתה המתנגד החריף ביותר שלו. או שהוא "הכי טוב שאי פעם ראינו" או שהוא "כישלון היסטורי". או שהוא אחד בדורו או שהוא אובר-רייטד. תבחר צד! או שלא. בבוקר אחד מבין משחקי הגמר, שלא היה לי משחק מהלילה לראות, מצאתי את עצמי בקריז-לברון, חיפשתי לראות אותו משחק כדורסל. "עוד יממה" אמרתי לעצמי, "ואקבל את המנה". כמה אני אוהב לראות את לברון על מגרש כדורסל? בערך כמו שאני אוהב את הספורט עצמו. הוא התגלמות הכדורסלן המושלם בעיני, על המגרש ומחוצה לו. השחקן והאדם. לא נשאר לנו עוד הרבה ממנו. ממליץ לכם לנהוג כמוני ופשוט להתענג ממה שנותר."

מידן בורוכוב (HOOPS, POSTUP):

2015: "מוקדם מדי לקבוע את המיקום של לברון מבחינה היסטורית, אבל הפלייאוף האחרון נתן חותמת סופית לגדולתו של האיש. מבחינה היסטורית הוא אחד השחקנים הטובים בתולדות המשחק, גם אם היה פורש מחר בבוקר. הוא מזללה של שיאים סטטיסטיים ובשנים הבאות יכול אפילו לאיים על שיא הנקודות של קארים. את שיא הנקודות בפלייאוף כנראה שישבור תוך שנתיים. האם יש לו מקום בחמישיית כל הזמנים שלי? לא בתור ה-SF. לארי בירד, על אף המחסור באתלטיות, ניחן בתכונה שלברון לא ישיג לעולם – קלאסה. ללארי הייתה היכולת לעשות את האקסטרה פעולה בזמן הנכון ובמקום הנכון עם אינטליגנציית משחק מעבר לגאונות. מצד שני ובעקבות הפלייאוף הנוכחי, הסמול בול באופנה ואפשר לשקול לתת ללברון לשחק כ-PF לצד מג'יק, אלוקינו, לארי וקארים או דאנקן."

2020: "כשמתן ביקש ממני להשתתף שוב, הסתקרנתי מאוד לגבי מה כתבתי לפני 5 שנים. חשבתי שכתבתי בליל של שטויות. בפועל לא הרגשתי שבממד הזמן כתבתי שטויות. ב-5 השנים מאז הפוסט ההוא לברון הספיק לזכות באליפות הכי מטורפת כשחזר מ-3-1 ל-4-3 מול הקבוצה הטובה בהיסטוריה. הוא המציא את עצמו מחדש וזכה בתואר מלך האסיסטים של הליגה בעונתו ה-17. לברון הגיע 8 פעמים ברציפות לגמר. לקח את הלייקרס בחזרה לגמר לראשונה מאז 2010. הוא לוקח ללב כשהוא לא מקבל את ה-MVP העונתי. יכול להיות שהסיכום לגביו צריך להיכתב ב-2025? לברון קורא תיגר על הטוב בכל הזמנים נקודה. לא היה שחקן שמסוגל לשחק את כל העמדות ברמת הביצוע של קינג ג'יימס. הוא הגיע 10 פעמים לגמר התקופה הכי תחרותית של הליגה. קרוב לוודאי שהוא ימשיך לשחק עד שיעבור את קארים כמס' 1 בכל הזמנים בנקודות. אם ב-2015 הוא היה באזור הטופ 5 מבחינתי כיום הוא טופ 2. מג'יק, בירד וקארים מאחוריו. מייקל נחשב הכי טוב שיש וזה בסדר. הוא "סובל" מיח"צ הזויים (נבחר לשחקן המכללות הטוב בכל הזמנים אליבא דה-ESPN. כאן לפחות ללברון אין שום קייס. גם לא למייקל). לברון עדין לא אמר את המילה האחרונה שלו, הוא שובר את כל מה שידעתי על כדורסל עד היום. אני לא זוכר שחקן ששמר על יכולת כל כך גבוהה בעונתו ה-17. יכול להיות שמייקל מס' 1 בקרב בני האדם ולברון מס' 1 בקרב החייזרים וזה נועל את הסוגייה לנצח.

ניצן פלד (ישראל היום, בעבר ערוץ הספורט):

2015: "ג'ורדן במעמד משל עצמו. ראסל סוגר את המקום ה-2. מג'יק-קארים-ווילט נועלים את החמישייה. ווסט-רוברטסון-חאכים-מוזס והבאים אחריהם ממוקמים מסביבות סוף הטופ 10 והלאה. מה שמשאיר באמצע את בירד, דאנקן, קובי ולברון, שכרגע נופל מדאנקן בגדולתו כמנהיג, נופל מול קובי בגדולתו כקלוזר ונופל מול בירד גם בזה וגם בזה. מה שאומר, אצלי – לברון הוא כרגע מקום 9, אבל המגמה ברורה. הוא לא יפרוש 9 ולמטה הוא לא ירד."

2020: "בשנים שחלפו מאז 2015 קרו הרבה (יותר מדי) דברים מבלבלים. אבל דבר אחד נהיה לי יותר ויותר ברור: איך נראית רשימת 10 הגדולים בהיסטוריית ה-NBA. עוד ועוד דירוגים ונתונים מתקבצים לכדי מה שנראה לי כמו קונצנזוס. ואלה שמות (לפי סדר כרונולוגי): ראסל, ווילט, ג'אבר, מג'יק, בירד, ג'ורדן, שאק, קובי, דאנקן, ג'יימס. החבורה בשחור לבן או מגורען של ווסט, רוברטסון, ד"ר ג'יי ומוזס מלון מתערבבת לה בעשירייה השניה עם האקים, דוראנט, קארל מלון, סטף קרי… ומכאן זה מתחיל להתערבב יותר מדי (איזייאה? גארנט? ביילור? פטיט?). עכשיו לדרג בתוך העשירייה כבר תלוי מאד – כמובן – בהעדפות אישיות, שנת לידה וחסכי ילדות. אז נעשה את זה באלימינציה. למי אין קייס לגדול מכולם? לשאק – כי רק 4 אליפויות ו-MVP אחד זה לא מספיק. ללארי – כי הקריירה שלו הייתה קצרה מדי. לדאנקן – כי המספרים האישיים לא שם. לווילט – כי בקרב אלה שייתנו את הבכורה למישהו מהימים הפרה-היסטוריים האלה, כמעט כולם הולכים עם ראסל. לקובי – כי גם מי ש(בטעות גדולה)שם אותו שני רק לג'ורדן, יודה ויודע שהוא לכל היותר "כמעט ג'ורדן" ולכן לא 1. נשארנו עם 5. על מה הקייס שלהם? ראסל – על 11 הטבעות. מג'יק – על 9 גמרים ו-5 אליפויות ב-12 עונות בעידן מאד תחרותי של הליגה. ג'אבר – על לונג'ביטי שאין לו אח ורע, על מספרים אישיים מטורפים, על 6 פרסי MVP, על 10 גמרים ו-5 אליפויות. על שלמשך עשור היה השחקן הטוב בעולם. ג'יימס – על לונג'ביטי היסטורי גם כן, על מספרים אישיים מטורפים, על 4 פרסי MVP, על 10 גמרים ו-4 אליפויות. על שלמשך עשור שלם היה צריך לעבור דרכו כדי לזכות באליפות. ג'ורדן – על 6 מ-6 מ-6 בגמר (6 גמרים, 6 אליפויות, 6 פעמים MVP של הגמר). על זה שמעולם לא הפסיד סדרה עם יתרון ביתיות. על זה ש-6 פעמים היה אלוף ומלך הסלים. כל יתר שחקני ה-NBA אי פעם? 2 (1 ג'אבר, 1 שאק). על MVP וגם שחקן ההגנה של העונה. על 9 עונות של חמישיית העונה + חמישיית ההגנה הראשונות. שמתם לב שלא כתבתי בקייס של ג'ורדן "על מספרים אישיים מטורפים" כמו אצל ג'אבר וג'יימס? כי אצל ג'אבר היו עונות משוגעות בשנות השבעים וג'יימס הוא מכונת יעילות ומפלצת המספרים – ושניהם שיחקו הרבה יותר מאשר ג'ורדן. אז פה אני רוצה לנער קצת את התפישה הזו. בדקתי והשוויתי לא פחות מ-111 קטגוריות סטטיסטיות – מהכל כולל הכל. ממוצעים אישיים ונתוני סך הכל. עונה רגילה ופלייאוף. סטטיסטיקות מתקדמות ופרסים אישיים. כל מה שאפשר למצוא ולבטא בטבלה ובמספרים אישיים. השוויתי בין ג'אבר, ג'יימס וג'ורדן. ג'ורדן ניצח ב-57 מהקטגוריות האלה. כן, יותר מחצי. ג'אבר ב-31. ג'יימס ב-23. בדיוק – בקרב בין ה-3 עם הקייסים הכי טובים לגדול מכולם, ג'ורדן לוקח יותר מחצי מהנקודות ההשוואה שאפשר לחשוב עליהן, ומשאיר לשניים האחרים להתחלק בשאריות. והכי מדהים? מה קורה כשמסתכלים על הסטטיסטיקות המתקדמות. אלה שנותנות יתרון לשחקני פנים. אלה שנחשבות למגרש הביתי של לברון ג'יימס – מלך היעילות והרב-גוניות. אז הנה – ג'ורדן מול לברון:

כשמוסיפים את ג'אבר למשוואה, ג'ורדן כבר לא לוקח 30 מ-35 הקטגוריות (תתעלמו מהקופסה באמצע של ה-combos), אלא רק 25. כן, 25 מ-35, מול ג'אבר וג'יימס.

אז מה הסיכום? שהפער מג'ורדן – של כל אחד בתולדות ה-NBA – עדיין עצום. לא משנה איך מסתכלים על זה. ושלג'יימס יש בעיקר קייס חזק מאד למקום ה-2 אי פעם, מול ג'אבר, מג'יק ואחרים. ואז, כשנזכרים בכל מה שהשיג, לברון השיג כשבכל 4 שנים בערך דילג מסופר-טים אחד שבנה לעצמו לפי מידותיו לסופר-טים אחר שבנה לעצמו לפי מידותיו, אז… טוב, זה כבר אשאיר לכם לפרשנות.

*

הדירוג שלי

האליפות הזו של לברון ג'יימס, הגם שלדעתי הוא כבר מזמן משחק על הכסף של הבית, ניערה כול קוף נוסף שאפשר להעלות על הדעת. הוא עשה זאת מהמערב, לצד כוכב אחד נוסף בלבד וכשהוא מוותר לטובת העניין על לא מעט סטטיסטיקה אישית, בעיקר בעמודת הנקודות.

בסיום גמר 2015 דירגתי את לברון ג'יימס בפלח של 4-8 בין גדולי כול הזמנים. מקום 6 אם תדביקו לי אקדח לרקה.

אחרי גמר 2016 הוא כבר נכנס מבחינתי לראשמור ביחד עם מייקל ג'ורדן, כרים עבדול ג'אבר וביל ראסל.

האליפות הזו כבר לוקחת אותו עוד צעד קדימה.

ולהוסיף לזה שהוא השחקן הפעיל עם הכי הרבה נקודות במצטבר והכי הרבה נקודות בממוצע, הכי הרבה אליפויות, הכי הרבה תארי MVP והכי הרבה תארי FMVP – הישג מצטבר אותו השיג רק אחד לפניו בהיסטוריה, מייקל ג'ורדן שמו.

כפי שכתבו מספר פרשנים בפרק הקודם, כעת הוא כבר עם הטיעון החזק ביותר בהיסטוריה למקום השני.

וכפי שכתבו מספר פרשנים בפרק הקודם, אמנם הדיון הזה יסתיים תמיד באותה הצורה, אבל כעת, לראשונה, זה לגיטימי לקיים אותו.

19 מחשבות על “(Hit them, Lebron (4

  1. ואווו, כמה ארוך…
    מה הבועה עושה לאדם 🙂
    אין סיכוי שאקרא בפעם אחת או אפילו פעמיים, אז אגיב בחלקים.
    זו השנה הראשונה שאני לא באופן מובהק נגד לברון. הוא איכשהו נרגע, מדבר הרבה פחות על המורשת שלו, ונותן לדיוויס במה גדולה מאד וזה לא מובן מאיליו. לכן הבוקר לא הייתי עצבני. רציתי משחק 7 ועדיפות לליקר עם הג'ל לקחת עוד טבעת, אבל זה לא בער.
    אחרי כל זאת, הטענות שמועלות במפות הכוכבים מוטות באינטרפרטציה שלהן:
    1. לברון לא הואשם בכך שהצטרף לסופר-קבוצה. היו, כאלו פניו ואחריו,
    2. לברון הואשם באופן שזה בוצע, עם תוכניות הריאליטי בה הודיע שלוקח את הכישרון… בצורה בה סיפר שייקחו לא 3, לא 4, לא 5 אליפויות אלה כחול שעל שפת הים,
    3. הוא היה הראשון שבנה סופר קבוצה. לא המועדון בנה כמו במקרה בוסטון או גולדן סטייט, אלה הכוכב עושה "מכרז" לפיו בוחר לאן ללכת ולקחת איתו את הכוכבים (וויד ובוש, כאשר כנראה חברו וויד השפיע בסופו של דבר) והכישרון שלו. למועדונים היתה השפעה של בובות ראווה בוויטרינה, וזה נראה מאד לא ראוי. אני מסתכל על כל הליגה מלמעלה ומשחק בה כמריונטה. גם אם זה נכון והוא היה כזה, לא הכל צריך לעשות מהמקפצה,
    4. טענה נוספת שהיתה כלפי לברון וכנראה עדיין נכונה, שהוא דואג להביא אחריו שחקנים ולדאוג לחוזים הרבה מעבר לערכם כי הם חברים שלו ולא כי הם ראויים (רובם היו רעועים), ראה ערך ג'י.אר. סמית וטריסטן תומפסון. לג'י. אר. סמית גם דאג לפרנסה של מעודדת בליקרס.
    אז כל מה שהוא עשה חוקי, ואולי אפילו ראוי. מי לא רוצה שילטפו לו את האגו. הבעיה שהכל אצלו היה מהמקפצה. השנה זה היה מאד שונה. נכון, הביאו את דיוויס, אבל מי לא רוצה להביא כוכב (ועוד עם גבה אחת), אבל הכל היה הרבה יותר רגוע, בלי רעש וצלצולים מיותרים. באנו, יש לנו עבודה לעשות, ועשינו אותה. היו לו פה ושם אמירות לברוניות אבל זה ממש בקטנה בייחס למה שהתרגלנו. מי סופר…

    • דווקא כשהוא בלייקרס אתה לא נגדו? מה נסגר איתך איציק? עכשיו צריך להיות נגדו פול פאוואר!
      ואני מסכים איתך לגבי הטענה האחרונה, ולכן כלל לא סתרתי אותה בטור. הוא אכן דואג לחברים לחוזים גבוהים, אבל הם מחזירים לו בביצועים מעל "הגובה" שלהם. TT, סמית, קק"פ.
      לא טוען שזה מוצדק או לא. גם לא טוען שהחוזה מצדיק את עצמו. כן טוען שהחוזה – כול עוד הם משחקים עם לברון – נראה פחות רע מאשר על הנייר במועד החתימה. וכן, יש פה נדוניה כלשהי לריץ' פול.

      • אין לי דבר נגד ליקרס, זוכר להם חסד נעורים של משחק שהיה כייף לראות בשנות ה-80. לא אגיד שלא עצבן אותי המעבר של לברון לקריית מלאכי, אבל פחות. הנגזרת של זה, הגעת החד גבה אני רואה כהתפתחות די טבעית של מועדון גדול עם כוכב גדול שמושך אליו שחקנים מעולים אחרים. זה דרכו של עולם. כבר כתבת נכון, שחקנים גדולים אוהבים לשחק על תארים. מתחברים ונלחמים. היתי מעדיף שילכו ראש בראש. מג'יק ובירד לא היו מתחברים, וגם קארל מלון, אולג'ואן או ג'ורדן. אני אוהב את אלו שנשארים ובונים סביבם, כמו פול פירס על אלו שמצטרפים כמו קווין גארנט (או דוראנט), אל כך בונים קבוצה לאליפות. בעיני הגודל של פירס עולה על זה של גראנט במובן זה.

          • נו באמת!!!
            ממך לא היתי מצפה להטרלה זו. לא כל מה שנראה כמו קארל מלון זה קארל מלון. זו היתה גרסה עצובה שעשתה טעות גדולה.
            בגדולתו, לא היה שום סיכוי, בטח כל עוד היה לו איזה סטוקטון שהיה תולש לו את אבי העוקים על מעשה כזה.

  2. הגענו לכותל המזרח:
    1.המעבר למיאמי היה לא בגלל שהוא ממש רצה מיאמי (למרות שהמקום נחמד מאד לסדר בו את החיים). הוא עבר לשם כי רצה לשחק עם החבר וויד ווויד רצה להישאר במיאמי. כל עוד לא היה לחץ של וויד הוא בדק איזו קבוצה הוא בוחר להפוך לקונטנדורית לאליפות כשהוא בא עם נדוניה של וויד ובוש. זה היה אפורטוניסטי לחלוטין בלי שום עקרונות, מאד ציני, אך על זה כבר דיברנו,
    2. הבחירה של קליבלנד בלברון היתה כי לברון היה מוכן לבוא לשם ומהרבה סיבות (קל"ב, כבר היה מוקף ביחצ"נים ומודע למורשת. לא שידע שזה מה שיצא ממנו, אבל מודעות היתה). לו היה מחליט, בהחלט יכל לשים אולטימטום. קובי לפניו עשה זאת, ולונזו בול אחריו, והוא בטח לא כזה כישרון כמו לברון, סתם ילד מעצבן עם אבא עוד יותר מעצבן (ושניהם דרשו ליקרס).
    3. החזרה לקליבלנד היתה מכמה שיקולים:
    3.1. מורשת – חוזר להציל ולרומם את המקום מההריסות שנותרו אחרי עזיבתו. הבן שחוזר לקיבוץ – הוא עוד ישוב…
    3.2. הוא ידע שיש סיכוי לצוות מסיע איזה שיבחר. ידע שקליבלנד תעשה הכל כדי לרצות אותו במה שהוא ירצה, כולל שחקנים שילטפו לו את האגו, וכלל עוזר מאמן שילטף לו את הכל,
    3.3. לקליבלנד היו נכסים לתת. זו קבוצה שהיו לה בחירות גבוהות בדראפט, מצרך מבוקש ואפשר היה תמורתם לקבל לפחות חלק ממה שלברון רוצה.
    4. לא אדון האם המזרח היה יותר חלש בתקופה זו או המערב היה חזק יותר. אומר רק כך, המעבר של לברון למשל לליקרס כנראה היה שווה לו פחות בהרבה כי סאן-אנטוניו ואחריה גולדן סטייט היו קבוצות כל-כך חזקות שהסיכוי שלו להגיע לגמר הפלאי אוף להערכתי היו קטנים (גם אם היו מביאים לו את החד גבה או משהו רציני אחר). כנראה שגם הוא הבין זאת,
    5. לברון הגיע למערב בדעיכה או בתקופת מעבר. אין סאן אנטוניו, אין גולדן סטייט. יש כמה קבוצות צעירות אשר רחוקות למימוש פוטנציאל והקליפרס הפכו למועמדת רק שנה אחרי כאשר קוואי ופול ג'ורג' הגיעו, אבל את זה לא היה ניתן לחזות,
    6. המעבר לליקרס היה גם משיקולי נוחות וביזנס שאינם קשורים לכדורסל (בסוגריים אציין, שאם אותי הליקרס היו מנסים להעביר אליהם, ייתכן שגם אני היתי מסכים). ליקרס היו סיכון נמוך מבחינת קריירת כדורסל וסיכוי גבוה מבחינת מינוף שאר העניינים. לדעתי עשה חישוב נכון לשלב האחרון בקריירה. לא רואה סיבה לבקר בחירה זו.

    • המעבר למערב בוצע כשדוראנט עדיין בדאבס ואיש לא יודע עוד כמה זמן יישאר שם. מסכים על שני דברים:
      1. היה גם היגיון ספורטיבי בחזרה לקליבלנד.
      2. היו שיקולים יותר חזקים מהפן הספורטיבי במעבר ללייקרס.
      עדיין טוען שהיו מקומות עדיפים על קליבלנד מבחינה ספורטיבית (אוקלהומה למשל, גודלן סטייט למשל – ובשנת 2014 מעבר לגולדן סטייט לא היה נחשב שערורייתי כמו החבירה של שלושת כוכבי העל במיאמי).
      אגב, אני טענתי שלברון סיים את החלק התחרותי ועבר לפן העסקי-בידורי (חשבתי שפוליטית היה עדיף לו להישאר בקליבלנד). מהבחינה הזו הוא השתיק אותי לחלוטין.

      • "עדיין טוען שהיו מקומות עדיפים על קליבלנד מבחינה ספורטיבית." אולי, אבל במכלול ספורטיבי/מורשת ההחלטה שלו בהחלט נכונה.

  3. אנא בכוח:
    הערת שוליים – הרבה אסיסטים אינה מראה על ראיית משחק והבנת משחק. הארדן ווסטברוק מוכיחים זאת שנה אחרי שנה. חוכמת משחק יכולה להיות עם מעט אסיסטים, ונחזור לרודמן. שמישהו יסתכל על התנועה שלו בהתקפה, פותח פקקים בכך שבא ומראה את עצמו לקבל כדור ולהעביר הלאה; בא לחסום כדי לשחרר שחקן; מפנה דרך לסל על ידי סגירת המגן, ועוד. ואחרי כל זאת, ללברון יש הבנת משחק טובה מאד, כאשר האסיסטים הם הבונוס ולא הוכחת ההבנה. וכן, אני חושב שהיו שחקנים עם הבנת משחק טובה יותר כמו מג'יק, בירד, סטוקטון. והעובדה שהם מצוינים כבסיס להשוואה זו תעודת כבוד ללברון.
    הטענה שלברון הוא רק מפלצת פיזית כמעט ולא ראויה להתייחסות. אני בהחלט חושב שצריך לקחת את המדליות מבולט, גברסילסי ופלפס. מכונות פיזיולוגית שניצלו זאת לרעה. איינשטיין לא שווה כלום בלי השכל שלו שהוא ניצל לרעה כדי לחשוב על דברים שאחרים לא חשבו. הוא בהחלט הגיע לליגה, ולמרות שהיה כמעט ילד כבר היה מפלצת שאת רוב ההצלחה המידית נבעה מהיכולת הפיזית. רק מה, כמו גדולים לפניו למד והביא כל שנה משהו. שיפור ענק בקליעה שהיתה די חלשה בהתחלה (בטח מהשלוש); הוסיף את הגב לסל עם זריקת נוביצקי; שיפר את השליטה בכדור, וכל זאת תוך המשך שמירה ופיתוח הגוף. בשנה האחרונה למד לשחרר שליטה בלי לזוז הצידה כמו שהיה עושה במיאמי.
    הדבר שהוא לא למד, זה להיות אסטטי. זה כנראה כבר לא יהיה. לפחות לא בעיני. מעריך מאד את היכולות שלו, אבל לא ניהנה לראות אותו.

  4. HELP!!!
    השחקן קלע הרבה, מסר הרבה אסיסטים, קלט הרבה כדורים חוזרים, חטף הרבה וחסם הרבה: "דואג רק לסטטיסטיקה האישית." נכון מאד!!!
    הארדן ווסטברוק הוכיחו זאת שנה אחרי שנה. שני מנפחי סטטיסטיקות היסטרים והיסטורים. אין זה אומר שלא יתכן שזה שחקן קבוצתי עם יכולות נהדרות – ראו לוקה דונצ'יץ', אבל זו בהחלט נורת אזהרה 🙂
    לגבי העובדה שקיירי הציל את לברון. קיירי נתן הצגות וסחב את הקבוצה והיה השחקן הנוסף ללא כל ספק. בלי התעלות שלו, כל היכולת של לברון לא היתה מספיקה (כן, בלי היכולת של לברון, ההתעלות של קיירי לא היתה מספיקה גם כן). אבל אם להיות הוגן, מי שניצח לקליבלנד את הסידרה זה לא לברון ולא קיירי, אלה הנהלת ה-NBA שהרחיקה את גרין. על פציעות לא מדבר כי זה קורה ואין מה לעשות עם כל הצער. גם קליבלנד סבלה מזה שנים קודם.

    • האם פיפן דאג לסטטיסטיקה האישית כשבמהלך עונה שלמה סיים עם הכי הרבה נק', כ"ח וגו' בשיקגו? לא חשתי כך בזמן אמת. כנ"ל לגבי יאניס במילווקי.
      ועכשיו לגבי ההרחקה – אז לא. הליגה לא הרחיקה את גרין. הליגה שדרגה לו את העבירה לפלגרנט 1, דבר שהיא עשתה, עושה ותעשה בלא מעט מקרים. עזוב אפילו שחקנים אחרים. באותו הפלייאוף עצמו שודרגה עבירה של גרין נגד אוקלהומה. אז למה זה בסדר לשדרג נגד אוקלהומה ולא נגד קליבלנד?
      גרין הורחק אוטומטית על עבירות מצטברות. הליגה בשום שלב לא קיבלה החלטה להרחיק את גרין מהמשחק הבא, כפי שלמשל הוחלט להרחיק את סמית משני משחקים בפלייאוף 2015.
      מעבר לזה שגרין פספס משחק אחד באותה הסדרה. למיטב זיכרוני, קליבלנד ניצחו 4.

      • הרי כתבתי במפורש שזו נורת אזהרה ולא כלל. נתתי את דונצ'יץ' כדוגמא וגם הדוגמאות שלך נכונות כמקרה שאכן ניתן לומר שזו לא סטטיסטיקה מנופחת אלה פשוט שחקן שעושה המון דברים טוב.
        ווסטברוק זו דוגמא לניפוח סטטיסטיקה כאשר ראו באוקלהומה ששחקנים עזבו כדור חוזר כדי שלווסטברוק יהיה עוד אחד.
        לגבי גרין, אתה צודק חלקית. אין דין פלאיי אוף כדין עונה רגילה ואין דין גמר פלאי אוף כדין פלאי אוף שלבים מוקדמים. אפשר להתווכח האם זה נכון או לא (ואני חושב שכן) אבל זו עובדה. ככול שעולים בשלבים, מה שהיתה עברה פתאום לא; מה שהיה חמורה הופך לרגילה, וכך הלאה. מבחינה זו, שינוי דין החומרה ככול שמתקדמים בפלאי אוף לא חלה על גרין, ובינינו, הוא לא באמת פגע בלברון, אלה לברון קם מעל גריין (ואפשר לפרש זאת בצורה מתריסה ופוגענית). לא היו פגיעות מאף צד להבדיל מעברות ברורות קודמות של גריין, שעליהן קיבל בצדק. לא היתה הצדקה לרביעית בכלל לדעתי.
        לזיכרוני, זה נגמר 3-4 ולא 3-1 למשל, בדיוק המשחק החסר שיצר שרשרת רעה בגולדן סטייט. אני לא מנקה את גולדן סטייט מאיבוד התואר, ובטח לא בא לקליבלנד או ללברון בטענה כלשהי. אני טוען שהליגה פעלה בצורה לא מידתית. ד.א., גרין לא הראשון שהתייחסו אליו ככה. גם רודמאן וואלס חטפו הרבה פעמים עברות שלאחרים לא היו שורקים בגלל התדמית הבעייתית שהרוויחו בעמל רב. תחשוב שזה היה קורה בין לברון לתומפסון במקום גריין. אף אחד לא היה מקבל פלגרט בכלל כנראה, בטח לא משודרג לרמה 1.

          • 1. בלברון זה לא פגע, ואני חושד שהשדרוג היה כדי שיגידו שזה לו רק לגרין ולכן אין איפה ואיפה,
            2. אם ללברון היו 3 עברות כאלו, לתחושתך, היו משדרגים לו רביעית כזו במשחק 5 של סדרת הגמר?
            ברור לי שלא ניתן להוכיח זאת, סתם שואל לתחושתך.

            • קשה כמובן לדעת, אבל אפשר ללמוד שיש מעמדות מזה שקרי לא הורחק אחרי שמגן שיניים שזרק פגע באוהד. בהחלט ייתכן ששחקן שולי יותר כן היה נענש בצורה חריפה יותר.

  5. בועה:
    כוכבית על העונה ולא על האליפות. כוכבית לא לטובה או לרעה אלה על המתרחש כעובדה.
    1. בפעם הראשונה שכל המשחקים היו נטרלי, איך זה משפיע? יש קבוצות שהרוויחו ויש שהפסידו מכך,
    2. כל נושא הקורונה גרם להמון שחקנים להיעדר בפועל, או בחוסר יכולת לשחק נורמלי (פול ג'רג' למשל). אני מניח שפול ג'ורג' מלפני הבועה היה ההבדל בין עליה לגמר המערב להפסד כדוגמא. התנאים היו שווים, אך הפגיע בקבוצות היתה שונה,
    3. המנוחה לפני תחילת הבועה הטיבה עם קבוצות זקנות, כמו הליקרס למשל, ועזרה להם להטעין מצברים. היא כנראה בממוצע הזיקה לקבוצות עם סגל צעיר או רכרוכי. למשל על מיאמי זה השפיע פחות, כנראה במידה רבה בגלל ג'ימי באטלר, אבל מאד פגע במילווקי באקס. הם לא חזרו למה שהיו לפני,
    אין זה אומר שהליקרס לא ראויים, זה רק אומר שהם זכו בעונה שהתנהלה בתנאים שונים, ולא ניתן לדעת מה היה קורה בעונה רגילה. זה מה יש.

  6. ראש בראש:
    לברון: הנדסה גנטית – ג'ורדן: הטבע בשיאו
    לברון: מעורר הערכה – ג'ורדן: מעורר השראה
    לברון: טכנולוגית עלית – ג'ורדן: אומנות סוריאליסטית/אימפרסיוניסטית לחילופין
    לברון: נלחם בכול מה שזז – ג'ורדן: מנצח כל מה שזז
    לברון: מביא אותך לשוקת פעם אחרי פעם – ג'ורדן: שותה את כל השוקת כשהוא מגיע אליה
    אין פה מקום להשוואה: את לברון אפשר למקם ראשון, שני, שלישי – יש קייס לכל מקום. ג'ורדן הוא בכלל לא חלק מהתחרות, הוא לא שם, הוא הרבה מעל.
    * ג'ורדן מכר הרבה יותר נעלים לרפובליקנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s