הריקוד האחרון (10)

מויקיפדיה

היכנסו לעמוד הפייסבוק "הבלוג של מתן גילור", לחצו על like וקבלו עדכון על כל פרסום חדש. אפשר גם בטוויטר https://twitter.com/matangilorblog.

או פשוט הירשמו בפינה השמאלית עליונה וקבלו עדכונים הישר לתיבת הדואר האלקטרוני.

***

את הפרק האחרון בפרויקט אני רוצה להקדיש לדעתי על הסדרה.

ראשית, חובה לציין, אינני מבקר תכני תבטת ואין לי כל מומחיות בתחום. זכותכם המלאה לחשוב אחרת ממני. ולטעות כמובן.

הסדרה טובה ומהנה. לא מחדשת הרבה, אבל מנגנת היטב על הרגשות הנוסטלגיים. ולמי שחווה את ג'ורדן בתור ילד (הטריפיט הראשון) ובתור נער (הטריפיט השני), זה שונה לחוות אותו שוב בתור מבוגר. קל וחמר כשבצפיות במרשתת התרכזתי בעיקר בשנים המוקדמות שלו, אותן לא חוויתי בזמן אמת.

עם זאת, אני חושב שהקונצנזוס שמתלהב מהסדרה יתר על המידה לא מבחין בין ההתלהבות הסופר-מגה-אולטרה-היפר מוצדקת מג'ורדן עצמו לבין ההתלהבות מהסדרה. האמינו לי שלא יפחית מאום מכבודו של ג'ורדן או מההערכה אליו אם הסדרה תחשב "רק" כטובה או טובה מאד.

עם זאת, אני חייב להיות פתוח לאפשרות שאנשים שג'ורדן ריגש אותם יותר בזמן אמת (כמובן שקמתי לראותו והערכתי את איכותו וגדולתו, אבל שחקנים אחרים בני אותה התקופה רגשו אותי הרבה יותר) התרגשו גם הרבה יותר מהסדרה. ואם סדרה מרגשת אותך מאד היא בהחלט עושה חלק מתפקידה.

מצד אחד, אין פה איזו איכות עיתונאית נוקבת. זו סדרה מטעם שמציגה נראטיב מאד ברור.

מצד שני, אם יש קבוצה ושחקן שהרוויחו, אולי יותר מכל אחד אחר, את הזכות לכך, הם השיקגו בולס ומייקל ג'ורדן.

אם אני משווה את הסדרה הזו לסדרות דוקו-ספורט אחרות, אזי שזו יותר טובה מכל סדרה אחרת מטעם שיצא לי לצפות בה. הרוב הן סדרות נוראיות, כמו "הקבוצה הראשונה: יובנטוס" שהדבר היחידי שגרם לי להישאר מול המרקע למעלה מעשר דקות ולצפות בסדרה עד סופה הוא הצורך להקריא את הכתוביות לבני השני.

לעומת זאת, גם אם נהניתי ממנה לא פחות, כשאני חובש את משקפי הפסאודו אינטלקטואל ספורט, מצאתי הרבה יותר ערך ועניין בסדרות כגון "סנדרלנד עד המוות" או "רוכבים אל הלא נודע".

כמו כן, היו רגעי מפתח שהם חלק מהאתוס של הקבוצה ההיא שנעלמו מהסדרה, כשהדוגמה הטובה ביותר היא העדר הלחישה של סקוטי פיפן לקארל מלון "הדוור לא מחלק ביום ראשון" (כן, באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב).

בנוסף, ישנה הרגשה שלא תמיד קיים מתאם גבוה בין תרומת השחקנים לקבוצה ובין המשקל לו זוכים בסדרה. הכוונה היא שלמשל סטיב קר, מרואיין מרכזי בסדרה – בין אם כי הסכים לשתף פעולה יותר מאחרים, בין אם בשל יכולת ההתבטאות שלו ובין אם בשל העניין הציבורי שהוא מעורר בתור מאמן גולדן סטייט – היה הרבה פחות מרכזי לקבוצה לעומת שחקנים אחרים, דוגמת רון הארפר למשל, שזכו לזמן אוויר נמוך משמעותית.

ותודה רבה למידן בורוכוב על הסבת תשומת הלב לגבי הנזכר בשתי הפסקאות האחרונות.

לסיכום, נהניתי מאד מהסדרה, אני חושב שהיא סדרה טובה ואני בהחלט ממליץ למי שטרם צפה בה לעשות זאת.

ברם, הג'ורדן של סצנת סדרות הדוקו-ספורט היא לא.