פורסם גם ב – http://debuzzer.sport5.co.il/benyehuda/archives/8565
*
אהבה(1):
בגיל שש וחצי, כאשר התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי, נחשף בפני עולם שלם של ספורט. לא רק שגיליתי שיש כדורגל גם מעבר למכבי חיפה והליגה הלאומית בה היא משחקת, אלא התחלתי להחשף לענפי ספורט נוספים ובהם כדורסל.
הקבוצה אשר משכה את תשומת ליבי, בעיקר בשל צבע המדים, אך גם הואיל והכוכב שלהם היה בחור לבן, אשר בניגוד למרבית הכוכבים, האיבר המשמעותי ביותר אצלו היה המוח, היתה ה'בוסטון סלטיקס'. אמנם הקבוצה כבר עברה את השיא של אמצע שנות ה-80', אך בכל זאת ההשפעה היתה חזקה עד כדי כך שעד היום זו הקבוצה המועדפת עלי (להבדיל מקבוצה אוהדה. כזו יש רק אחת!).
את מג'יק דווקא אהבתי מאד. למרות שגם ממנו בוסטון לא ליקקו דבש, היה בו משהו מיוחד. הוא האדם היחיד שיצא לי לראות ששיחק כדורגל על מגרש הכדורסל. סטוקטון, נאש, פול, רונדו, קיד – כל אלה פינקו ומפנקים באסיסטים נפלאים. ברם, ג'ונסון היה מבשל סלים. כן, כן, מבשל סלים. כשאתה עושה זאת מחצי מגרש, בסיבוב, עם עין עקומה, ביד החלשה ולהליופ מושלם, זה לא אסיסט – זה בישול!
*
שנאה(1):
שנאתי אותו. במשך שנים שנאתי אותו. פעם אחר פעם הוא הוא ניגח את בוסטון בקרניו.
לא זו גם זו, כאשר הגיע לשחק נגד השחקן אשר נחשב לטוב בעולם בשיאו (רוצה לומר, שכבר אז היה ברור שמייקל ג'ורדן יותר טוב ממג'יק ג'ונסון המזדקן, אולם הדעה הרווחת היתה שבשיאו מגי'ק היה טוב מכושרו הנוכחי של מייקל) זה לא היה כוחות.
את מייקל למדתי לאהוב רק כאשר חזר בפעם השניה לוושינגטון. לפני זה עשיתי כל מאמץ וניסיתי להעלות כל טיעון ולהציג כל סטטיסטיקה אפשרית, בכדי לטעון שהוא לא הגדול מכולם.
היום אני מבין מה גדולה היתה הטעות. פשוט פיספסתי את אחד מהספורטאים הקבוצתיים הגדולים ביותר בהיסטוריה, אם לא את הגדול שבהם. זה לא שלא ראיתי אותו בפעולה, אלא שהרצון לכשלונו לא נתן לי באמת להינות ולהבין בזמן אמת את הגדולה.
זו בדיוק הסיבה שצר לי על כל נוקטי העמדה אשר מתעקשים ליצור מאבק איתנים בין כריסטיאנו רונאלדו לליונל מסי. השנאה מסנוורת אותם והם מפסידים את אחד הקוסמים הגדולים של המשחק או את השחקן הורסטילי ביותר שלו.
*
אהבה(2):
לא לקח יותר מדי זמן להבין שקובי בראיינט אינו שחקן בסדר גודל של ג'ונסון, בירד או אוניל. בהתאם לזאת, לא היתה לי כל בעיה לפתח אנטגוניזם כלפיו. מבחינתי, התובנה התבררה כנכונה (למרות שיש רבים, בעיקר אוהדי לייקרס, אובייקטיבים ביותר, שלא כל כך יסכימו איתי בנוגע לכך).
כבר מעונתו הראשונה היה לי ברור – לא אחזור על הטעות שעשיתי עם מייקל בנוגע ללברון. מהתחלה, כל פעם שהשחקן הזה על המגרש, אני עושה רק דבר אחד. מתרווח על הספה ונהנה מהשואו.
לעניות דעתי, לברון ג'ימס הוא השחקן הורסטילי ביותר שידע המשחק (לפחות מבין אלה שלי יצא לראות). אם ימשיך בקצב הנוכחי, קיים סיכוי סביר שלאחר פרישתו יחשב כמספר 2 (השחקן השני הכי גדול בכל הזמנים), וזאת עם כל הקושי להשוות בינו לבין רכז שמבשל, פוורד לבן וגאון וסנטרים ששלטו בליגה, הגנתית והתקפית בעידן הפרה-היסטורי.
זה לא אומר שאני רוצה שלברון ינצח כל משחק – ממש לא. זה פשוט אומר שאני לא מחכה ומצפה לכשלון שלו, אלא יושב וצופה בו חסר פניות ככל שניתן, על מנת למקסם את ההנאה.
*
שנאה(2):
הרגשתי היא ששונאיו הגדולים ביותר של לברון ג'ימס בישראל הם אוהדי הלייקרס (אולי, אם קיים אוהד של קליבלנד, הוא יחלוק עלי). מוזר. דווקא הם אמורים לאהוב אותו. הלוא הוא מונע את הצלחת הנמסיס שלהם.
רבים טוענים נגד לברון, על כך שעבר קבוצה, בכדי לזכות בתארים. מעבר לכך שאיני רואה בכך פסול, יש לקחת בחשבון, כאשר באים לנתח את המעבר, גם דברים אחרים, כגון: האטרקטיביות של מקום המגורים, חברים לקבוצה (מבחינת חברים לחיים ולא מבחינת עמיתים למקצוע), אפשרויות כלכליות הנובעות מפרסום ועוד. ובכל מקרה, גדולים וטובים עשו זאת לפניו ויעשו זאת אחריו. לא ראיתי את אוהדי הלייקס מפגינים נגד שקיל אוניל, קארל מלון, סטיב נאש או ווילט צ'מברליין!!! או את אוהדי בוסטון מפגינים נגד אלן וגרנט. גם הטיעון של הטריו הוא קלוש. הרי לברון הצהיר לא פעם שהטריו של מיאמי הוא קונטרה לטריו של בוסטון. את הגליקטיקוס של הלייקרס הס מלהזכיר. גם בכדורגל לא חסרות דוגמאות. האם מישהו מעלה לבוא בטענות לדני אלבס, היות ועבר לברצלונה? עם כל הכבוד לקובי ומייקל שנשאר בקבוצותיהם, הם היו מהתחלה ב"ברצלונה" ולא היו צריכים לבלות את כל הקריירה ב"סביליה". אין שום סיכוי שלברון בקליבלנד היה מקבל צוות מסייע כפי שהנ"ל קיבלו בקבוצותיהם.
יצוין כי ג'ורדן לא התחיל עם צוות מסייע ברמות הגבוהות ביותר, אך לשיקגו היה מראש את הפוטנציאל (שלימים התממש) להרכיב כזה.
*
יודגש כי אני לא בא לשכנע אף אחד שלברון גדול ממייקל (הוא לא) או קובי (הוא כן), אלא פשוט להגיד לכם – אני הפסדתי את מייקל ג'ורדן. תלמדו מהטעות שלי ואל תפסידו את לברון ג'ימס!
הבלוג של מתן גילור 
שתי הערות:
1. מג׳יק אולי היה השחקן השלם היחידי שעשה זאת, אבל לא היה היחיד ש״מבשל״ בכדורסל. האגדות על בוב קוזי והבליצ׳ק לפניו הםרק אגדות בשבילנו, אבל שנינו ראינו גם את שאראס ואת ג׳ייסון וויליאמס שהיו ״רונלדיניואים״ בפני עצמם
2. אולי זה הגיל שלי, אולי העובדה שאני מחבב את קובי, אני לא יודע. בכל מקרה, כמי שאהב את ג׳ורדן בימיו הגדולים, לברון פשוט לא עושה לי את זה. כן, הוא שחקן פנטסטי, הכי טוב כרגע. אבל כמו כל הNBA, הוא נראה לי עוד מוטציה ביולוגית שמנצל את האתלטיות שלו בענף שכבר מזמן התכחש לאלמנטים הקבוצתיים שלו. טוב כמו שזידאן היה טוב, לא כמו שמראדונה היה
תודה על התגובה.
1. 40% מטווח השלוש לשחקן במימדים האלה + יותר מ-7 אסיסטים למשחק זה ממש לא רק נתונים פיסיים, אבל כמובן שכל אחד ומה שעושה לו את זה.
2. דיון אחר לחלוטין שאין הרבה טעם לפתח, אבל הייתי לוקח את זידאן לפני מראדונה לכל קבוצה נורמאלית (אני מתכוון קבוצה גדולה בה יש עם מי לשחק. אין ספק שמראדונה יוצר לעצמו יותר מזידאן).
לאוסקר רוברטסון היה ממוצע קריירה של טריפל דאבל. בכל זאת, הוא לא נחשב, ובצדק, כאחד הגדולים באמת. כי נתונים סטטיסטיים הם לא חזות הכל, רק כלי בדיעבדי שמנסה להסביר לנו גדולה של שחקן. אני אישית מרגיש בשנים האחרונות שובע מכדורסל, בטח זה שמשוחק בNBA כרצף של 1 על אחדים. יכול בהחלט להיות, בלי קשר לשקרי הסטטיסטיקה, שאתה צודק בקשר לגדולתו ההיסטורית של לברון. אני פשוט יותר מדי קהה חושים לראות אותו בתוך הכדורסל של היום
2. השאלה ״מי שחקן טוב יותר״ אינה זהה לשאלה ״ איזה שחקן היית בוחר קודם לקבוצתך״. ייתכן שגם אני הייתי בוחר את זידאן לפני מראדונה, למרות שמראדונה היה שלקן טוב יותר
1. אם לוקחים את זידאן, חובה לצרף לקבוצתו את מטראצי.
2. הסטטיסטיקה משקרת מהרבה בחינות, ואכן, לדעתי גדולתו של שחקן נמדדת במידה רבה אתמי היתה לוקח לבנות סביבו קבוצה. פה לדעתי נופלים שחקנים כמו קובי וצ'מברלין לעומת מג'יק או בירד.
3. אוסקר רוברטסון אכן נחשב לאחד הגדולים. אני לא מסכים עם הטענה שהוא לא היה כזה. הוא פשוט רחוק מידי בזמן, ואוהבי כדורסל כמוני חיים מתקופת הדוקטור, לפני זה עוד לא היתי מודע למשחק. לכן קשה לי ולכשכמותי לשפוט את מי שלא ראינו.
4. הכדורסל של היום הרבה יותר משעמם וחסר דימיון מאשר פעם. הוא אתלטי, כוחני, ועם המון יכולות אישיות, אבל לא מעניין. עד כדי כך חסר דימיון, אפילו אליפות ההטבעות מצריכה אביזרים כי אין לא רק דימיון כי אם גם את היופי הטבעי שהיה בתקופת ג'ורדן, דרקסלר, ננס, וילקינס ועוד כמה חברים מאז.
פינגבק: (Hit them, LeBron(2 – חלק 1 מתוך 3 | הבלוג של מתן גילור
פינגבק: (Hit them, LeBron(2 / מתן גילור | Hoops
פינגבק: Hit them, LeBron (3) | הבלוג של מתן גילור
פינגבק: (Hit them, LeBron (3/מתן גילור | Hoops