כששווגר פגש את רוזנטל / אפי גילור

צילום: יוסי רוט

היכנסו לעמוד הפייסבוק "הבלוג של מתן גילור", לחצו על like וקבלו עדכון על כל פרסום חדש. אפשר גם בטוויטר https://twitter.com/matangilorblog.

או פשוט הירשמו בפינה השמאלית עליונה וקבלו עדכונים הישר לתיבת הדואר האלקטרוני.

***

בקיץ 1980, לקחתי החלטה שהייתה אולי אחת מהסיבות שהביאו את האליפות הראשונה שעתידה הייתה להגיע שלוש שנים מאוחר יותר: פרשתי ממשחק פעיל.

בזמנים ההם נוהלה מחלקת הנוער ביד רמה ומוצלחת (ובהתנדבות מלאה !) ע"י נועם רשף ויעקב שמיר (שמטניק). אצלם היו כללי ברזל לסדר ולמשמעת. בין השאר, היה נהוג, כי שחקני ההרכב בקבוצות הילדים, הנערים והנוער, משחקים עם החולצות 1-11 והמחליפים עם שאר המספרים. עם עליית השנתון שלי מגיל נערים אל קבוצת הנוער, הבנתי (וגם נתנו לי להבין) שלהמשיך עוד שנה עם מספר 19 על הגב, זה לא לעניין… ובהתחשב בעובדה שבסגל קבוצתי היו שמות כמו רוני רוזנטל, אבי רן ז"ל, רפי אוסמו הגדול והקטן, דוד לוי, שלום לוי ועוד, פיניתי להם את שביל הזהב, שלא ירגישו שאני נושף בעורפם.

וכמו כל קיץ, לפני תחילת הליגה, רוחות רעננות של אופטימיות נשבו בקרית אליעזר. אחרי שלוש שנים די מחפירות בליגה הארצית (הליגה השנייה דאז), קיווינו שאולי השנה סוף כל סוף נוכל לשוב לליגה הלאומית.

שלד הקבוצה התבסס כמובן על שחקני בית.

ה"ותיקים" היו בני 23-25: ברוך ממן, מנשה מזרחי, פרסלני, לופט, קרמר, רוני חיים, אליהם נוספו בוגרי מחלקת הנוער הטריים, שחלקם היו שותפים לזכייה בגביע המדינה לנוער בשלהי עונת 79/80 ובצירוף 3 שחקנים "זרים":

השוער ירון בראון, אשר חזר אחרי כמעט חצי שנת היעדרות בשל פציעה (תמיד היה מלווה ע"י אביו, תא"ל אריה בראון, מזכירו הצבאי של משה דיין);

הקשר האחורי, גוץ אך נמרץ, טימור צוציאשוילי, אשר הגיע מהפועל עכו.

והכוכב מבית שאן שהגיע בהשאלה, הלל קפלן.

על הקווים שב לאמן, מי אם לא ג'וני הרדי, כשלצידו הפעם עוזר מאמן / מוטיבטור / רס"ר משמעת בדמותו של ליאון גרוס, אשר חצה את הקווים מהיריבה העירונית ושימש כרוטוויילר של ג'וני.

והנה הגרלת / שיבוץ המשחקים זימן לנו למחזור הראשון משחק מוקש: להתארח אצל קריית שמונה, שעלתה מליגה א' ובשורותיה מאמן/שחקן אליל ילדותי – ישעיהו שווגר הבלתי נדלה.

בפעם האחרונה שהייתי שם, בחורף 75', חזרנו מושפלים עם הפסד 1:0 (בליגה א' צפון).

המשחק התפתח לשום מקום והמחצית המאופסת בצרוף משבי רוח בלתי פוסקים, לא בישרו טובות. על אחת כמה וכמה, כאשר כמה דקות מפתיחת המחצית השנייה, עלתה הקריה ליתרון של 1:0.

ואז שפשפנו עיניים בתדהמה ותקווה גם יחד: ג'וני הרדי שלף מהספסל את הנער האלמוני, בן קבוצתי, רוני רוזנטל ועבר למערך של הלל קפלן מימין, רוני משמאל ומנשה מזרחי באמצע.

[במאמר מוסגר אציין, כי להערכתי הזהירה והזעירה, רוני רוזנטל חב את רוב הצלחתו העתידית, לאותו ג'וני הרדי אגדי, אשר היה משקיע בו מעל ומעבר, אני זוכר אימונים רבים, אשר ג'וני היה נשאר אחרי כולם רק עם רוני ופשוט עובד איתו שוב ושוב ושוב ושוב על מהלך אחד, כביכול פשוט וטריוויאלי – רוץ בכל הכוח עד קוו הרוחב ואז בסיבוב ותוך כדי ריצה, תרים למרכז הרחבה. זה לא היה מובן מאליו באותם הימים ומי שיריץ ויראה שוב את המשחק ההיסטורי של "מאיר תירגע" מול צרפת, יראה בדיוק איך 2 פריצות כאלה של רוני, הביאו לשערים הראשון והשלישי של הנבחרת.]

כוכבו של רוני דרך: הוא ניצל היטב את מהירותו ועד תום את אלמוניותו וחתך שוב ושוב את הגנת הקריה ההמומה, בראשותו של שעיה שווגר. תוך 8 דקות רוזנטל הבקיע צמד ובישל עוד אחד להלל קפלן. האושר שלי הרקיע שחקים – זה הלא בן קבוצתי, עד לפני חודשיים שיחקתי איתו ביחד! WOW!

חזרנו הביתה שיכורי ניצחון וחדורי אמונה. אף אחד לא חלם ולא דמיין אז "אליפות", רק רצינו לחזור ללאומית. ואכן בסוף אותה עונה שבנו לליגה העליונה.