היכנסו לעמוד הפייסבוק "הבלוג של מתן גילור", לחצו על like וקבלו עדכון על כל פרסום חדש. אפשר גם בטוויטר https://twitter.com/matangilorblog.
או פשוט הירשמו בפינה השמאלית עליונה וקבלו עדכונים הישר לתיבת הדואר האלקטרוני.
***
אחרי ההפסד 0:6 למכבי תל אביב:
חרפה, בושה, כלימה, ביזיון, אפסות, חידלון, כעס, תסכול. אפשר להמשיך עם הרשימה הזו עוד עשרות מילים שכולן גם יחד לא יתארו את ההרגשה איתה יצאתי מבלומפילד.
כיאה למשחק סוף עונה, הגעתי מוקדם, צ'יט צ'ט עם ההוא ועם הזה וכניסה לאצטדיון, כשהתקווה הכי גדולה מהערב הזה היתה שהם לא יצאו מפה אלופים.
ואז עלו על המגרש חבורת חדלי אישים, מתחזים לשחקני כדורגל, שללא כל בושה ביזו את המדים, הסמל והקהל הרב שבא לתמוך בהם.
אוהד לויטה – ברור שמכבי נתניה החליפו אותך כשהם עלו ליגה. וברור שלמרות התקופה הרעה של ולדימיר סטויקוביץ' אין לך מקום בהרכב. אז עכשיו תספר לי שלא היתה לך אשמה בשערים. אולי. נניח. אבל בפניקה של ההגנה שהובילה לחלק מהשערים היה לך חלק ועוד איך.
אייל משומר – אם זה לא אחד על אחד שמגיעים אליך עם הפנים, אז מיותר מבחינתך לעשות הגנה. איך טל בן חיים הצליח לברוח לך כל כך הרבה פעמים במחצית אחת?
עאייד חבשי – מה הקטע הזה של ליפול כל פעם ששחקן בא מולך? מדי פעם אתה תוקף את הכדור ולא רק מגיב, שזה אחלה, אבל לא הגיוני שכמו שוער בפנדל, אתה פשוט בוחר צד ונופל אליו.
דקל קינן – איפה המנהיגות? איפה לאסוף את השחקנים אחרי השלישי ולגרום להם להתאבד על המגרש כדי לא לבזות את המועדון? ומה ההיגיון בעבירה שעלולה להיות כרטיס אדום? מעבר לזה שהמצב של הקבוצה רק היה רע יותר אם היית מקבל אותו, קל וחמר כשהם היו נשארים כעדר ללא רועה, היית מפסיד את גמר הגביע. אם לא שמת לב, אתה הקפטן האמיתי של הקבוצה הזו. הקפטן הרשמי, באותן הדקות, העדיף להתקוטט ביציע. לך דחוף לקורס קפטנים אצל יניב קטן.
טאלב טוואטחה – ממש הגיוני לפני צמד משחקים מול מכבי תל אביב לצבוע את השיער בצהוב נכון? ממש הגיוני להצטלם אחרי המשחק עם חיוך והצגת החולצה. תגיד, האם אתה מבין שאתה רק גורם לעצמך נזק? האם אתה מבין שגם אם אין בזה הגייון האוהדים לא רוצים לראות כאלה דברים?
רומאריו פירס – איזה כיף שאפשר להיות גרזן כשלידך דינמו כמו נטע לביא? איזה קשה זה כשאתה צריך גם לשמור על האמצע וגם לחפות? ציון אפס בהבנת משחק.
קובי מויאל – איפה האמביציה לניצחון שהיתה לך כשהלכת מכות עם חצי הפועל תל אביב? איפה הדוברמן במרכז?
אופיר קראיף – במשחק שלא מתחשק לך, מול רעננה ופ"ת, בקלות תקבל שני צהובים בדקה וחצי, אבל להראות אגרסיביות במשחק כזה? חס וחלילה. מזל שלא הצעת לטב"ח גם קפה ועוגה – הכנסת אורחים כזו הוא לא ראה מימיו.
חן עזרא – המשך ללכת ראש בקיר. הרי מה אכפת לך מהקבוצה? אתה רוצה לעזוב ומקווה לתת מספרים שהסוכן יוכל למכור.
גילי ורמוט – כבר אמרתי לך כמה פעמים – אם לא תעשה סיאנס לפני משחק ותעלה את רוחו של שחקן הכדורגל שפעם היית זה פשוט לא ילך. בדגש על ילך, כי לא רצת כבר שנתיים וחצי בערך.
שובל גוזלן – 16 משחקי ליגה שיחקת העונה. יותר משליש. חלוץ מטרה. 0 שערים. אפס!!!
איסמעיל ריאן – הסיכוי היחיד שלך להישאר רלוונטי בקובצה הזו זה עם תלך לרוני לוי ותגיד לו "רוני, יש לנו עכשיו מחנה אימונים. נסה אותי בתור מגן ימני. למד אותי סגירה אלכסונית. למד אותי קו נבדל. בוא ננסה." אחרת, אתה מוזמן לחזור לעכו או סכנין.
רוני לוי – שמע, אני יכול לתת פה תזה על מה שאני חושב על העונה הזו ועל הארכת החוזה שלך ועל זה שגם אחרי החתימה מכבי לא יצאה כבר היום בהודעה שגמר הגביע הוא משחקך האחרון בתור מאמן המועדון. אי פעם. אני רק אומר לך דבר אחד – מאמן שאחרי שהפקיר את חבשי בסיבוב הראשון להיגרס על ידי טב"ח ואז במקום להציב עליו שחקן מהיר מציב עליו את אופיר קריאף, מבחינתי… בוא נאמר שעדיף לך שאחשוב שעשית סבוטאז', מאשר שאתה מאמן כל-כך גרוע שלא ראית מה שכל בר דעת ראה כבר מהדקה הראשונה של המשחק הראשון בין הקבוצות העונה.
יעקב שחר – הגביע הזה, אם איכשהו נזכה בו, וזה מאד לא סביר, יהיה בבחינת נחמה פורתא ותו לאו. בשביל לגאול את עצמך ממסכת הייסורים שאתה מעביר אותנו תצטרך להחליף דיסקט. ובמקרה שלך שתקוע בניהול עתיק זה אשכרה דיסקט. נתחיל מזה שזולת דקל קינן, וגם זה בגלל העבר, ואולי חבשי וריאן בגלל הנחת שחקן בית, כל השחקנים שפתחו במחצית השניה – כולם בלי יוצא מהכלל – צריכים לסיים את דרכם במכבי בסוף העונה הזו. לסל וחסל.
ההדחה הכואבת נגד מאלמו היתה האחרונה שלי בתור חייל – בחפש"ש. מאז, במה שאני מכנה כחיי הבוגרים, בכל משחק, בכל מסגרת, תמיד עמדתי אחרי המשחק ומחאתי כפיים. לפעמים, אם מיהרתי, היו אלה אפילו שתיים שלוש מחיאות קצרות. כנראה שיותר בשבילי מאשר בשבילם. כדי להזכיר לי. להזכיר לי שבסופו של דבר מדובר על בני אדם. שכן, עם כל החשיבות של העניין, יש דברים בחיים הרבה יותר חשובים מכדורגל ואפילו יותר חשובים ממכבי. שכן, כמה שאנחנו רוצים לחשוב אחרת, העבודה של שחקני כדורגל לא ממש קלה. שכן, יש גם משמעות למחוא כפיים לכל מי שלובש את החולצה ועליה הסמל.
זאת עשיתי בתבוסות כואבות, הדחות מהגביע והפסדים משפילים בדרבי (כל הפסד בדרבי הוא משפיל) אבל אתמול פשוט לא הייתי מסוגל. אתמול, לראשונה בחיי הבוגרים, יצאתי מהאצטדיון מבלי למחוא כפיים למכבי.
יש לי עוד המון מה לכתוב על המשחק הזה, אבל באמת שהידיים שלי רועדות על המקלדת וזה פשוט עושה לי הרגשה רעה. בשל שיקול בריאותי, אני שם סוף לטור הזה, למרות שמבחינתי הוא אפילו לא הגיע לאמצע.
בעצם, מצאתי את המילה שמתארת בצורה הטובה ביותר את הרגש אותו חשתי כשיצאתי מבלומפילד – עלבון.
***
אני מעתיק פה מספר סטטוסים שכתבתי היום בפייסבוק ולדעתי בהחלט יש להם מקום בטור זה:
הבלוג של מתן גילור 
כל מילה.
ובהפסד מינימלי בגביע ננוחם.
לגבי דקל – לי זה לא היה נראה כמו עבירה. לא צהוב, לא פנדל, ובטח שלא אדום.
אוראל גרינפלד היה קשוח איתנו מאוד בשבת. כל שריקה גבולית הלכה לטובתם. זה לא עזר במצב שלנו, זה גם בטח לא הסיבה שהפסדנו בכזאת תוצאה.
ועדיין, אני בא עם אנרגיות שיא לגמר הגביע. ממש כאילו זה גמר גביע המדינה, שלא שיחקנו בו כבר 4-5 עונות, ולא זכינו בו ה'-יודע-כמה זמן. ולא סתם גמר גביע, אלא נגד מכבי תל אביב.
ברור עידו. זה גם נכתב באחד הסטטוסים. לא משנים הסיכויים – על הגביע הזה מתרסקים. מתנפלים בכל הכוח.